חומרים נוספים בחיסונים

הרבה פעמים מספרים לנו בטון מאיים על "החומרים שיש בחיסונים", אבל אף פעם לא שומעים מה באמת יש בהם. אבל אסור להאמין להפחדות. במאמר הזה נביא לכם את המידע הנכון והבדוק על החומרים הנוספים בחיסונים.
חומרי שימור: חומרים שימור הוספו לחיסונים בשנות ה-30 של המאה ה-20 לאחר שבתחילת המאה קרה שהחיסונים הזדהמו בחיידקים ופטריות. חומר השימור העיקרי הוא התימרוסל. הוסיפו אותו לחיסונים שמכילים יותר ממנת חיסון אחת פר אמפולה כדי למנוע זיהום. התימרוסל עורר דאגה כי הוא מכיל כספית, חומר שברמות גבוהות הוא רעיל ויכול לגרום, בין היתר, בעיות נוירולוגיות. זה כנראה מקור החשש של הורים שיש בחיסונים מתכות כבדות. אבל התימרוסל הוצא משימוש כבר בתחילת שנות ה-2000, כך שאין שום בסיס לחשש.
הרבה נכתב על הגורמים להוצאת התימרוסל מהחיסונים (ואתם יכולים לקרוא על כך במאמרים המוזכרים למטה). הנה בקצרה העובדות: לא נמצא שום קשר בין תימרוסל, כספית, ואוטיזם. מחקרים שעשו קישורים כאלה התבררו כמוטעים ואפילו כשקריים. בנוסף, לא נמצאה שום הוכחה שתימרוסל גורם נזק כלשהו בכמויות המזעריות שהוא מצוי בחיסונים. במלים אחרות, לא היתה שום סיבה רפואית להוציא אותו. הסיבות האמיתיות היו לחץ ציבורי והיענותו החפוזה של הממסד, שביקש להגביר את אמון הציבור בחיסונים. לרוע המזל, התוצאה היתה הפוכה: הורים נבהלו מהוצאת התימרוסל, הניחו שהוצא כי אכן היה מסוכן, ונמנעו מחיסון תינוקות וילדים. הדבר גרם להגברת מקרים של הידבקות במחלות קשות ומוות.
בכל אופן, כיום תימרוסל אינו בחיסונים המיועדים לילדים והחיסונים הם במנה פר אמפולה למנוע זיהומים (ובכך מתבטל הצורך בתימרוסל).

חומרים מגבירי פעילות חיסונית (אדג`וונטים): לקבוצה זו שייכים מלחי האלומיניום, ומוסיפים אותם לחיסונים כדי לעודד את מערכת החיסון לזהות את גורם המחלה המוזרק ולהכין נוגדנים נגדו.
כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגלה שמלחי האלומיניום משפרים את יעילות החיסון. (היום כבר ידוע גם כיצד הם עושים זאת, ותוכלו לקרוא עוד במקורות המוזכרים למטה). בשבעים השנה שעברו מאז התגלית, התברר עד כמה מלחי האלומיניום בטוחים בשימוש. תופעות הלוואי היחידות שנצפו הם גירויים מקומיים באזור הזריקה, וגם הם נדירים מאוד. יתר על כן, כמות האלומיניום שיש בחיסונים היא מזערית. למעשה, יש הרבה יותר אלומיניום בתצרוכת היומית של חלב אם או פורמולה. לשם השוואה, בחצי השנה הראשונה לחייו מקבל התינוק מחיסונים לכל היותר 4 מ"ג של אלומיניום, לעומת כ-10 מ"ג מחלב אם, 40 מ"ג מפורמולה, או 140 מ"ג מפורמולה צמחית.

האלומיניום הוא אחד היסודות השכיחים ביותר על פני כדור הארץ: הוא נמצא באופן קבע במזון, במים, ובאוויר שאנחנו נושמים. לכן יש תמיד גם כמויות אלומיניום נמוכות בדם (בערך 5 ננוגרם), והוא מפונה על ידי הכליות. הכמות שנכנסת לדם ממקורות כמו מזון ומים נמוכה פי 100 ויותר מהכמות שיכולה לגרום נזק, ואילו הכמות שנוספת בעקבות החיסון היא קטנה עד כדי כך שהיא אפילו לא גורמת לעלייה ניתנת למדידה בריכוז החומר בדם

חומרים מייצבים: את אלה מוסיפים לחיסונים כדי להגן עליהם מפגעי הסביבה. החומרים המייצבים כוללים חלבונים וסוכרים. דווקא בחומרים האלה, שנשמעים לגמרי לא מפחידים, יכולה להיות מידה קטנטנה של סיכון. למשל, הג`לטין, חלבון המשמש בחיסונים כחומר מייצב, יכול לגרום תגובה אלרגית. עם זה, הסיכון לכך הוא רק אחד לשני מיליון. רמת סיכון זו אינה ייחודית לחיסונים – זו הרמה שקיימת גם בחשיפה למזון חדש או לכל אלרגן אחר בסביבה.

שיירים מתהליך היצור: בתהליך ייצור החיסונים נוצרים שיירים, וה-FDA מפקח באופן קפדני על רמתם בחיסונים. בפסקאות הבאות נדון בסוגי השיירים שיכולים להימצא בחיסונים, וברמת הבטיחות שלהם.

פורמלדהיד – שייר נפוץ. הפורמלדהיד הוא חומר שמנטרל את הסכנה שבחיידק או בוירוס ומונע את התרבותו, בלי להסיר את המרכיבים שיגרמו לתגובה חיסונית (ללא מחלה). הפחד בציבור מפורמלדהיד נובע מהחשש שהוא יכול לגרום מוטציות גנטיות. מוטציות כאלה אמנם התגלו בניסויים בתרביות רקמה, אבל לא בגוף האדם. יתר על כן, הן קרו רק כשנעשה שימוש ברמות גבוהות של פורמלדהיד. בחיסונים הרמות נמוכות מאוד. גם הגוף עצמו מייצר באופן טבעי כמויות קטנות של פורמלדהייד, והוא משמש כחומר ביניים בייצור אבני בניין חשובות. הרמות הקיימות באופן טבעי בגופו של תינוק גבוהות פי 10 ויותר מהרמות שבחיסונים. כדאי לדעת גם שרמות גבוהות בהרבה ניתנו לבעלי חיים ללא תופעות לוואי, ושאנחנו חשופים לשיירי פורמלדהייד באופן קבע משלל גורמים סביבתיים.

אנטיביוטיקה – החשש העיקרי הקשור באנטיביוטיקה הוא מהתגובה האלרגית שיש לפעמים לילדים. אבל האנטיביוטיקות המשמשות בתהליך הכנת החיסון הן לא אלה שיכולות לגרום אלרגיה. כמו כן, רמתן של רוב האנטיביוטיקות בחיסון נמוכה כל כך שהיא לא ניתנת כלל למדידה. האנטיביוטיקה היחידה שיכולה להימצא בחיסון ברמות מדידות היא ניאומצין, ואין עדות לכך שזו גורמת ברמות נמוכות לתגובה אלרגית.

חלבוני ביצה וחלבוני שמרים – גם בחלבונים האלו, כמו באלו שהוזכרו למעלה, יכול להיות סיכון לאלרגיה. אלרגיה לחלבוני שמרים קיימת רק בתיאוריה, ולחלבוני ביצה קיימת במציאות. אבל ילדים שהם אלרגיים לביצים נחשפים אליהם בכל מקרה במוקדם או במאוחר. כשהם נחשפים במסגרת חיסון, לפחות מובטח להם שהדבר קורה במסגרת שמאפשרת טיפול רפואי במקרה הצורך. יתר על כן, לילדים עם רגישות לחלבוני ביצה יש בדרך כלל גם סיכון מוגבר למחלות של דרכי הנשימה. לכן ממליצים לחסן אותם, תחת פיקוח רפואי, נגד מחלות כאלה, כגון שפעת, אף על פי שהחיסונים מכילים חלבוני ביצה.

לסיכום, אין סיבה לפחד מהתוספים לחיסונים. או שהחומרים מעוררי החשש לא נמצאים כלל בחיסון, או שרמתם נמוכה מאוד, ובטיחותה נבדקה לאורך זמן בשלל מחקרים. הפורמלדהיד ומלחי האלומיניום, שהפחד מהם הוא הגדול ביותר, קיימים בגוף באופן טבעי ברמות גבוהות בהרבה מאלה שבחיסונים. הסיכון הממשי היחיד הוא לתגובה אלרגית לחיסון, אבל זהו סיכון שקיים כמעט בכל היחשפות במהלך החיים – למזון חדש, לסביבה חדשה, ועוד ועוד. ומול הסיכון הזניח הזה של החיסונים עומד כושרם למנוע מחלות קשות ואף קטלניות.