פוליו – רונית מספרת

רונית ירושלמי מספרת:

אין לי הרבה זכרונות בגלל הגיל הצעיר שבו חליתי אבל יש כמה תמונות שזכורות לי די בבירור.

תהליך הקבלה לבית חולים רמב״ם היה טראומטי. השנה 1954, חודש יוני. אבי מחזיק אותי על ידיו, והאחות שקיבלה את פנינו משכה לי את האצבע מהפה ואמרה ״ ילדה בת 5 מוצצת אצבע???״. ובהמשך מכניסים אותי מאחורי וילון , היום אני יודעת שזו היתה בדיקת ניקור בעמוד השדרה, אבל כשסובבתי את הראש לאחור לראות מתי ידקרו, הזיזו לי את הראש בברוטליות.

עוד זכרון, כשכבר הייתי מאושפזת בבידוד:  הורי באו לבקר ועמדו מחוץ לחדר מאחורי חלון גדול , אני מנסה להתרומם כדי לראות אותם, ואני ממש זוכרת את ההרגשה שלא יכולתי להתרומם.

זוכרת רופא מאד חביב, שהיה לוקח אותי בידיו ומסתובב איתי בין  חדרי הילדים המאושפזים מסביבי.

ועוד אני זוכרת את היום שיצאתי מבית החולים, הורי באו יחד עם דודה שלי, ועמדו בקצה המסדרון וחיכו שאני אלך לקראתם לבד לבד ובלי עזרה.

מהורי אני יודעת שנחשבתי לנס. הייתי משותקת בחצי פנים, שתי ידים ורגל אחת. יצאתי בלי שום נזק או מום כלשהו. 3 שבועות הייתי מאושפזת, ואחר כך הרבה זמן בבית, אבל כל הילדים שהיו מאושפזים איתי, נשארו משותקים בחלקים שונים של גופם.

אכן מזל גדול.

——

ד"ר מורן פרידמן מספרת:
בירושלים שוכן בית החולים השיקומי לילדים "אלי"ן". בימיו המוקדמים, בית החולים טיפל בילדים חולי  פוליו רבים. היום אנחנו לא רואים הרבה פוליו (אני הכרתי חבר של ההורים שנעזר בקביים לאחר פוליו בילדותו).  אבל כשהיינו באלי"ן במסגרת הלימודים, הראו לנו תמונות היסטוריות
של בית החולים. קשה לי לשכוח את התמונות של הילדים בתוך ריאות הברזל – מתקנים שנועדו להנשמת חולים לפני המצאת מכשירי ההנשמה המודרניים.

במסגרת הלימודים יצא לי לראות הרבה מחלות מפחידות. אבל לפעמים אלו שאנחנו לא רואים מפחידות הרבה יותר, ואני לא רוצה שהן יחזרו רק כי שכחנו כמו עצובות וכואבות הן.