רפואה מונעת ורפואת חירום – אותו בסיס, אותה אהבה

"ברפואת חירום- גוף הידע, שיטות המחקר, ביקורת העמיתים על פרסומים, התרופות והטכנולוגיות שאנו משתמשים בהם – נבדקים, מבוקרים ועומדים באותם סטנדרטים שאנחנו נדרשים להם גם עם רפואה מונעת (לדוגמה: חיסונים, תחום שמעניין אותי)."

אתמול הייתי בתורנות במיון ומסוק הביא אלינו פצוע קשה. חיכינו לו: 4 כירורגים (מתוכם אחד מומחה טראומה), מומחית רפואה דחופה (ופנימאית), אורתופד, נוירוכירורג, שני אחים וכוח עזר.

בהמשך הצטרפו לבקשתנו גם רדיולוג, רופא עיניים, פלסטיקאי, מרדים ועובדת סוציאלית.

עשינו כל מה שיכולנו. ביצענו "סקר ראשוני" ו"סקר שניוני" לפי התורה שלמדנו ותירגלנו. ניטרנו אותו ושמרנו על דופק, לחץ דם וריווי חמצן בגבולות שקבענו מראש. נתנו לו תרופות לוריד נגד כאבים ולהרגעה. ביקשנו מבנק הדם שיכין מוצרי-דם למקרה שנזדקק להם. הפשטנו אותו וביצענו בדיקה גופנית מלאה כמו שתירגלנו אין-ספור פעמים בבי"ס לרפואה. עשינו חתך קטן בין הצלעות (בזהירות, כי עוברים שם עצבים וכלי דם גדולים) והכנסנו צינור לתוך מעטפת הריאות. לקחנו בדיקות דם. ביצענו צילום חזה, אולטרסאונד, CT, ולבקשת האורתופדים – גם צילומי רנטגן של הגפיים. נתנו מנה של אנטיביוטיקה בגלל הפציעות ולקראת ניתוח מתוכנן, ובהמשך מנה של אנטיביוטיקה מסוג אחר בגלל חשש לקרע במערכת העיכול – מדובר על סוגי חיידקים אחרים. נתנו חיסון טטנוס בגלל חתך עמוק מאוד בפנים. הכנסנו 3 עירויים, קטטר שתן, וחיברנו אותו לחמצן. השתדלנו להסביר לו כל מה שאנחנו עושים ומה צפוי, ואגלה לכם בסוד שגם ליטפנו אותו קצת (זה מרגיע אפילו יותר מתרופות). שמנו טבעת שהייתה עליו בכספת, וניסינו ליצור קשר עם המשפחה.

כשהתייצב הסברנו לו מה קרה, החתמנו אותו על הסכמה ורצנו איתו לחדר ניתוח. הוא הורדם והונשם. פתחנו את הבטן וסקרנו את כל האיברים כדי לראות מהן הפגיעות. הכירורגים תיקנו את הנזקים עם חומרי תפירה וחבישה מתקדמים. בינתיים הפלסטיקאי הגיע לחדר הניתוח כדי לתקן את הנזק לפנים, ובהמשך האורתופד הגיע לקבע את השברים בגפיים.

אחרי 6 שעות הפצוע הועבר במצב טוב להמשך טיפול ביחידת הטראומה שלנו. עשינו מה שיכולנו כדי לתקן פציעות מסכנות חיים באופן מיידי, וכן כדי למנוע סיבוכים מאוחרים שצפויים לאחר פציעה כזו.

לא אכלנו או שתינו אתמול (וטוב שכך! כי לא היה זמן לשירותים) וסיימנו את הטיפול בתחושה טובה.

כולנו עובדי מדינה (בי״ח ציבורי), ורובנו מתכננים להמשיך לעבוד במערכת הציבורית במשך שארית הקריירה שלנו. רובנו משתכרים שכר מינימום או מעט יותר מכך, ושניים מהכירורגים כלל לא היו בתורנות או בכוננות- הם פשוט שמעו על המסוק שמגיע ובאו לבדוק אם יש צורך בסיוע.

כשחזרתי הביתה (ואחרי שאכלתי ונחתי), חשבתי על זה.

ברפואת חירום- גוף הידע, שיטות המחקר, ביקורת העמיתים על פרסומים, התרופות והטכנולוגיות שאנו משתמשים בהם – נבדקים, מבוקרים ועומדים באותם סטנדרטים שאנחנו נדרשים להם גם ברפואה מונעת (לדוגמה: חיסונים, תחום שמעניין אותי). יתרה מכך – הדרישות המקצועיות, האתיקה, ובעיקר – האנשים שמעורבים בטיפול במצבי חירום, בטראומות, בסרטן, בהתקפי לב ובשאר אסונות רפואיים – הם אותם אנשים שממליצים לא לעשן; לחגור חגורת בטיחות; ולהתחסן לפי התכנית המומלצת.

אין לי שורת מחץ לפוסט הזה. ואני ממש צריכה ללכת לישון. רק רציתי לספר לכם שאותם לימודים, מחקרים, 12 שנים באוניברסיטה, 13 שנים בבי"ח, דרישות אתיות ואותה אהבה למטופלים שמנחה אותי כשמגיע פצוע למיון – הם בדיוק אלו שמנחים אותי כשאני ממליצה לכם להתחסן.

למדתי, חקרתי, אני מקפידה להתעדכן בספרות, לשאול ולאתגר את העוסקים בתחום, ואף אחד לא קונה את דעתי, משחד אותי או מאיים עלי כדי שאביע דעה מסויימת.

אתם יכולים לסמוך על תכנית החיסונים בישראל. ובכל מקרה אם נפגש במיון – מבטיחה לנסות לתת את הטיפול הכי טוב שיכולה, עם או בלי מנת דחף של טטנוס.

לילה טוב.

שם: ד"ר קרן שקד קלה 

אחות לשעבר,

בעלת תואר ראשון בסיעוד,

תואר שני ברפואת חירום ואסון,

ובוגרת בית הספר לרפואה.