איך מתמודדים בקיבוץ עם מיעוט של מתנגדי חיסונים?

התמודדות עם "יוצאי דופן" בקהילות קטנות בכלל, ובקיבוץ שיתופי בפרט, לעולם אינה פשוטה. יש בה מורכבות חברתית, עלבונות וכעסים וחשש לפגיעה במרקם החברתי.

בקיבוץ רמת יוחנן נתקלנו באתגר מיוחד בשנת 2014, כששנת הלימודים נפתחה בהתפרצות של מחלת השעלת בבית הספר האזורי.
לשכת הבריאות המחוזית התערבה מיד ואלפים מתושבי המועצה האזורית התבקשו לקבל טיפול אנטיביוטי מונע. ההנחיה הופנתה לכל בני המשפחה של תלמידי בית הספר ולכל מי שבא במגע ממושך עם התלמידים – הורים, ילדים, מורים ועובדי מערכת החינוך ובתי הילדים בקיבוצים.

היה לנו ברור שצריך להנמיך את גובה הלהבות, להרגיע את הקולות המתלהמים ובה בעת להפיג את החששות. איש מחברי הצוות לא רצה שילדים ייפגעו מהמהלך.

בצירוף מקרים מזעזע, כמה חודשים לאחר אותה התפרצות הובהלה לבית החולים פעוטה בת שנתיים מהקיבוץ. הפעוטה, שהוריה בחרו שלא לחסנה, פונתה לבית החולים עם חשד לדלקת קרום המוח. הצוות הרפואי בבית החולים אישר את האבחנה: דלקת קרום המוח פנאומוקוקלית. מדובר בדלקת שהיה אפשר למנוע בעזרת חיסון פרבנר שניתן בשגרה בגיל חודשיים, בגיל 4 חודשים ובגיל שנה. 

סוף טוב הכל טוב: הפעוטה החלימה, שוחררה מבית החולים, עברה תהליך שיקום וכיום היא בריאה ושלמה. עם זאת, זו הייתה נורת אזהרה שהבהירה לכולנו שעלינו להקדים תרופה למכה ולהרחיב את מעגל המחוסנים בקיבוץ. גם הוריה של הפעוטה, שהמתינו במשך שבוע בבית החולים לילדתם המאושפזת בטיפול נמרץ, הבינו זאת. בקבוצת הפייסבוק של הקיבוץ הם כתבו: "היום, כשיעל (שם בדוי) מרגישה יותר טוב, אנחנו יכולים להגיד בבירור שההחלטה לא לחסן את הבנות הייתה שגויה ולצערנו אנחנו אומרים את זה מתוך ניסיון… החלטנו להתחיל את החיסונים כשמצבה של יעל ישתפר." ואכן, כעבור זמן קצר הם מיהרו להשלים את חיסוני השגרה לבתם ולשאר ילדיהם.

ובינתיים על המדרכות סערו הרוחות. משפחות שסירבו לחסן את ילדיהן על פי תוכנית השגרה של טיפת חלב מצאו עצמן בלב הסערה. הדיונים במדרכות, בעלון ובקבוצת הפייסבוק של הקיבוץ עלו לטונים צורמים. אחת ממתנגדות החיסונים הבהירה ש"לא אכפת לי מה תעשו, אני לא מתכוונת להרעיל את הילדים שלי… אם תכריחו אותי אני אלך לגור במערה ביער!" ומנגד היו שאמרו: "אקשור את עצמי בשרשראות לדלת הגן ולא אתן להם [ללא-מחוסנים] לעבור… להעיף אותם מהקיבוץ…לא לתת להם להיכנס לחדר האוכל!"

בתחילה ניסו מנהל הקהילה ומרכזת החינוך לפעול באמצעות הסברה. הם שוחחו עם המשפחות על חשיבות הערבות ההדדית בקהילה והזמינו אותן לשיחה עם האחיות ורופא הקהילה, אבל ללא הועיל. הסרבנים דבקו בסרבנותם.

כמה הורים מודאגים, ואני ביניהם, פנו להנהלת הקהילה ויזמו הקמת צוות שמטרתו למצוא פתרון. זאת מתוך הבנה שאנחנו מעוניינים לשמור על בריאות הקהילה מחד ועל שלום בית מאידך. היה לנו ברור שצריך להנמיך את גובה הלהבות, להרגיע את הקולות המתלהמים ובה בעת להפיג את החששות. איש מחברי הצוות לא רצה שילדים ייפגעו מהמהלך. 

 

אלה העקרונות שהגדיר הצוות לעצמו מיד בתחילת העבודה:

• שאיפה לפתרון מהיר, בלי היגררות לדיונים עקרים שיימשכו שנים.
• לא מנהלים דיון בעד-נגד בנושא החיסונים. איש מחברי הצוות אינו אימונולוג ואינו מומחה למחלות זיהומיות. ההתנהלות תישען על הקונצנזוס המקצועי בתחום.
• שכנוע והסברה עדיפים על כפייה.
• כל המלצה שתתקבל חייבת לעמוד במבחן החוק.

 

לאחר כמה מפגשים החל להתגבש מתווה, ולפיו הכניסה למערכת החינוך הבלתי פורמלית בקיבוץ תותנה בהצגת אישור רפואי שהילד מחוסן בהתאם לגילו על פי

המלצות משרד הבריאות.

נשמע פשוט, אבל איך אוכפים מתווה כזה? לא רצינו לוותר על השתתפות ילדים במערכת החינוך בקיבוץ, והערכנו שאף אחד לא באמת "לגור במערה ביער". המנגנון שהצענו העביר את הכדור למגרש של ההורים בכך שהפך את הבחירה שלא לחסן לפעולה אקטיבית בעלת השלכות על התנהלות המשפחה. 

ראשית כל הגדרנו התחסנות כחלק ממערך הערבות ההדדית של הקהילה. 

שנית, קבענו שילד שאינו מחוסן לפי גילו לא יוכל להתחיל את שנת הלימודים אלא אם יש לו אישור רפואי ספציפי.

כל הורה שירצה להכניס את ילדיו בספטמבר לבית הילדים ייגש למרפאה ויבקש אישור שמציין שילדיו מחוסנים לפי גילם. משפחות הנקלטות בקיבוץ וילדי חוץ הנקלטים במערכת החינוך יחויבו בהצגת פנקס חיסונים.

אחד היתרונות של המנגנון המוצע הוא שהאחיות לא יידרשו לתפקד  כ"שוטרות" ולרדוף אחר ההורים, והנהלת החינוך לא תצטרך לעסוק ב"ריגול". הכדור, כאמור, עבר לידי ההורים ולאחריותם.

שלא במפתיע, לאחר אישור התקנון באסיפה, כל המשפחות הלא-מחסנות קבעו תור לאחות והתחילו להשלים את החיסונים החסרים. כן, היו עלבונות. מישהי אמרה "אני מקווה שבקיבוץ של שנת 2014 עדיין מותר להביע דעה עצמאית," אבל איש לא עזב ולא גורש. חברויות נשמרו. אף ילד אחד לא נשאר בבית, הילדים שלי המשיכו לשחק עם חבריהם. כולם התחסנו, ולאחר שבועיים הרוחות נרגעו.

מה המסקנות שלי מהאירוע?

הורים "הססני-חיסונים" הם הורים טובים שרוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם. הם נחשפו למידע שגוי שהופץ, אולי בתום לב, על ידי בעלי דעה שאינם אנשי מקצוע בתחום הרלוונטי. פתרון חקיקתי עדיין לא קיים בישראל, אך ביישוב קהילתי קטן יש בידי הקהילה כלים להתוות את הדרך הרצויה.

תוקפנות לא תעבוד. גם הסברה עלולה להיכשל, כי במקרים רבים ההורים גיבשו תפיסת עולם קונספירטיבית שגורמת להם לחשוד בכל מה שמיצג "ממסד", אולם חשוב לנסות להניע את המהלכים בנושא זה באופן חיובי ואמפטי תוך מתן המידע הנדרש. אכן התעקשנו על ההתחסנות, אבל עשינו את זה ברגישות ובלי מלחמות, מתוך אמונה שעלינו להגן על הקהילה ולשמור על בריאותם של התושבים.

נחשון שטייף  

נשוי ואב לשלושה.
עוסק בניהול מוצר, כתיבה, פעילות קהילתית ואבהות.