לא יכולתי לזוז מרוב כאב

תמר הלשטוק-פרבר מספרת

נולדתי בשנת 74, השנה שאחרי המלחמה. כמו הרבה ילדים בישראל חליתי באבעבועות רוח – מחלת ילדות כמו כל שאר המחלות. הייתי בת 4 ואני זוכרת את המחלה – מכאיבה, מציקה, מגרדת. כל הגוף מלא שלפוחיות שאסור לגעת בהן. מרוחה במשחה לבנה, מתאפקת נואשות לא לגרד, ולא מצליחה. עד היום, קרוב ל-40 שנה אחרי יש לי עדיין צלקת קטנה על הרקה שנשארה מאותה מחלה.

על שלבקת חוגרת שמעתי במסגרת לימודי הסיעוד. בקורס מיקרוביולוגיה למדנו שווירוס הווריצלה זוסטר, זה שגורם לאבעבועות רוח בילדים, הוא זה שגורם לשלבקת חוגרת במבוגרים.

בתחילת 2015, באחד מימי שישי בערב, הרגשתי צריבה לא נוחה בגב בין השכמות וקצת במרכז החזה. הצריבה היתה מלווה באדמומיות. בחוסר ברירה וכיוון שהאזור ממש כאב, פנינו למוקד קופת החולים.

הרופאה במוקד הסתכלה עלי ואמרה חד משמעית – אני לא צריכה לבדוק – זה שלבקת חוגרת. הייתי בטוחה שהיא צוחקת עלי – שלבקת חוגרת זאת מחלה של מבוגרים בני 60 לא של אנשים בני 40.

קיבלתי מרשם לאציקלוביר ולמשככי כאבים חזקים במיוחד. אני מכירה את התרופות מהלימודים ואמרתי לרופאה שאני לא יכולה לקחת אותן – אני בהריון, שליש ראשון והתרופות האלו אסורות בהריון.

בימים שאחרי, השלפוחיות והפריחה התרחבו לכל הגב העליון ולמרבית בית החזה. לא יכולתי לזוז מרוב כאב, לא יכולתי לסבול מגע. אפילו בגדים הכאיבו לי, שלא לדבר על מקלחת או חיבוק. כל זה כשאני סובלת במקביל גם מבחילות הריון. השלפוחיות והפריחה עברו בערך 4 שבועות אחרי אותו הביקור. הכאבים בקצות העצבים נמשכו עוד חצי שנה אחרי.