נזק נוירולוגי קבוע
חדר מיון. טיפול נמרץ. אולי עיוורון, כנראה שיתוק, קשה עוד לדעת. בכל מקרה היא תשתחרר מפה עם נזק נוירולוגי קבוע. הגלדים המחלימים מעידים – סיבוך של אבעבועות רוח. הסטאז'רית עינת זיידל מספרת.
היא לא מחייכת. גם לבכות היא כבר לא יכולה. עין אחת משוטטת בלי מיקוד, והאגרוף הקטן נותר קפוץ ודומם בצד בו היא משותקת. קשה לי להאמין שעד לפני חודש היא הייתה תינוקת בריאה ומתוקה, מקשקשת וזוחלת.
המכונה שמאכילה אותה משמיעה תקתוקים קצובים. היא איבדה את רפלקס הבליעה וצינור ארוך מגיע עד לקיבתה, שומר אותה בחיים. על הפנים והגוף עוד רואים את הגלדים המחלימים שמעידים בשקט איך כל זה התחיל. אבעבועות רוח. "רק" מחלת ילדות פשוטה.
בתחילה, אמא ואבא לא דאגו. עברו כמה ימים והחום התחיל לרדת. כמה מהפצעים עוד נותרו פתוחים וחלקם הזדהמו קצת, אבל הם מרחו משחה וחיכו שיעבור. ואז, בלילה, הם הרגישו שמשהו לא בסדר. החום עלה בחדות ולא הסכים לרדת, ונראה שהתינוקת נאנקת ונאבקת על כל נשימה. בי"ח, חדר מיון. יש זיהום חיידקי שחדר דרך הנגעים. החיידק הגיע למוח. טיפול נמרץ. נזק נרחב לצד אחד של המוח. אולי עיוורון, כנראה שיתוק, קשה עוד לדעת. בכל מקרה היא תשתחרר מפה עם נזק נוירולוגי קבוע. זה סיבוך נדיר, אפילו בדקו אותה לראות אם היה לה מצב שיכול להסביר את מה שקרה. אבל לא. היא בריאה. סתם מזל רע.
ועכשיו, היא שוכבת כאן במחלקה, שקטה ואדישה. לא מגיבה לאימה שלא משה מצידה. כן, גם לבכות היא כבר לא יכולה.
אני תוהה אם ההורים יודעים איך זה קרה, מי הדביק את התינוקת שלהם, שהיתה צעירה מכדי להתחסן בעצמה. אולי בן דוד? אולי ילד של חברים?
אני מקווה שהם לא מאשימים את עצמם.
אני חוזרת הביתה מהמחלקה לבן שלי, ושמחה כל כך שהוא כבר מספיק גדול וקיבל את החיסון. אחרת לא הייתי ישנה הלילה.
ראיתי לא מעט מקרים קשים בסבבים הלימודיים בבית החולים, אבל את התינוקת הזו אני לא מצליחה לשכוח. לפעמים כשאני נזכרת, אני בוכה במקומה.
אבעבועות רוח היא מחלה עבורה קיים חיסון הניתן בגיל שנה ובכיתה א'