איך הצלחנו להימנע מאלפי מתים מקורונה?
לאחרונה הוצגו בתקשורת נתונים לפיהם נראה כי השנה היתה ירידה בתמותה כללית באוכלוסייה לעומת שנים קודמות. ירידה זו לכאורה נראית מפתיעה לאור העובדה שמתחילת השנה פחות או יותר התחילה להסתובב מגיפה חדשה, שבחודשים המעטים מאז פרצה כבר הספיקה לקטול מאות אלפי בני אדם בעולם.
אולם עם מעט מחשבה, התוצאה הזו לא אמורה להפתיע אותנו כלל.
מספר שבועות לאחר שנגיף הקורונה החדש התחיל לצאת מגבולות סין ולהסתובב בעולם, מדינת ישראל היתה בין הראשונות שנקטו בצעדים משמעותיים כדי למנוע את התפשטותו בארץ. מעט מאוד היה ידוע על המחלה, אם כי כבר אז התוודענו למספר נתונים שתרמו לקבלת ההחלטות. ראשית ניכר כי דרך ההעברה העיקרית של הנגיף היתה דרך קירבה לחולה. שנית, מוקדם יחסית לתוך ההתפרצות, כבר עלו נתונים מדאיגים לגבי יכולת הנגיף להדביק יום או יומיים לפני תחילת הופעת הסימפטומים של המחלה (בשלב זה החולים מכונים פרה-סימפטומטיים).
העובדה כי המחלה מדבקת לפני הופעת הסימפטומים הדאיגה מכיוון שהרבה יותר קשה להשתלט על התפשטותה, כאשר אין כל סימן הגורם לאנשים שמפיצים את הנגיף לדעת זאת. לאחר ניסיונות כושלים להשתלט על ההתפרצות באמצעות הנחיות על בידוד לחוזרים מחו"ל, מהר מאוד עברו למגבלות על התנועה בארץ, מה שנראה בזמנו קיצוני, בייחוד בהתחשב בשיעורי התחלואה הנמוכים יחסית.
בהמשך, יותר ויותר מדינות התחילו להנחיל צעדים דומים, לאחר שהתחלואה בהן עלתה במהירות מבהילה (בניגוד לישראל שפעלה בשלב מוקדם של ההתפרצות). היום אנו יודעים על בסיס מחקרים* שבדיעבד עשו השוואות בין מדינות שונות, כי ככל שהמדינה הקדימה להטיל מגבלות על תושביה, כך התחלואה היתה נמוכה יותר.
קיים ויכוח בשאלה האם אבחון התמותה מנגיף הקורונה החדש במדינות שונות בעולם הוא מדויק, כאשר יש הטוענים שמדובר בדיווח יתר ויש הטוענים שמדובר בדיווח חסר. עם זאת, לא חייבים להסתכל על נתוני התמותה מקורונה לבדה. גם מהסתכלות על שיעורי התמותה הכלליים במדינות שחוו התפרצויות משמעותיות, בהשוואה לתקופות מקבילות בשנים קודמות, העלייה בתמותה היא אדירה (ארה"ב, אירופה). לדוגמא, בארצות הברית, בה חלק מהמדינות נקטו באמצעים מגבילים בזמן, וחלק לא, התמותה העודפת, מעל הממוצע בשנים קודמות, קרובה ל- 100,000 בני אדם רק בחודשיים שחלפו בין אמצע מרץ לאמצע מאי. זאת על אף שברוב המדינות, גם אם באיחור, בסופו של דבר הופעלו מגבלות כאלו ואחרות להפחתת מימדי ההתפרצות. בעיר ניו יורק שחוותה התפרצות מאוד גדולה, מוערך כי בחודש אפריל 75% ממקרי המוות בעיר לא היו נגרמים ללא ההתפרצות של COVID-19. בהתחשב בכך שעד כה עדיין אחוז החולים, גם במדינות אלו, הוא קטן יחסית למספר התושבים, מדובר בנתונים מאוד מטרידים, כי ניתן להבין שהם עדיין רחוקים מאוד מפוטנציאל הסיכון של המחלה הזו.
ובישראל? לא רק שאין עליה בתמותה לעומת שנים קודמות, יש אפילו ירידה. אז מה ההבדל בינינו לבין שאר המדינות? לא, לא מדובר בעננה של מזל שמרחפת רק מעלינו. זה עניין של היגיון פשוט – בניגוד למקומות כמו ניו- יורק, ברזיל, או איטליה, אנחנו הגבנו בזמן. יתכן שהיה ניתן להוריד את קצב ההידבקויות עם הנחיות מעט פחות מחמירות, ואפשר לקיים דיונים סוערים לתוך הלילה על ההבדלים בין יציאה של עד 100 מטרים מהבית או עד 1000. אבל, בשורה התחתונה, המסר לציבור היה ברור – להמעיט ביציאות לא הכרחיות מהבית, ולהמעיט במפגשים עם אנשים אחרים. ובכן, כשממעטים לצאת מהבית, ממעטים סיכונים, ביניהם הידבקויות במחלות שונות, כמו בקורונה, אבל לא רק בה. הנתונים האלו מעידים לא רק על כך שישראל התמודדה טוב יותר ממדינות אחרות, הם גם מראים כי בניגוד לתחזיות קודרות, לא היתה תמותה עודפת בעקבות הסגר עצמו.
עם זאת, בקרב חלק מהציבור בישראל נראה כאילו יש זעם על כך שלאחר ששוחררו המגבלות, לא הגענו לתרחיש הקיצון של מאות אלפי חולים ואלפי מתים. כאילו אין שום קשר לעובדה שמטרתם של נקיטת אמצעי המנע היתה בדיוק למנוע את המצב הזה. אחת הטעויות ההסברתיות הגדולות של משרד הבריאות היתה להציג רק את התרחיש הגרוע ביותר, מבלי להציג תרחישים אלטרנטיביים שיתקיימו במידה והציבור יפעל על פי הנחיותיו.
כעת אנחנו בתקופה בה משתחררות רוב המגבלות, והמדינה מעבירה את הכדור לידיים שלנו. היום יש לנו קצת יותר מידע לגבי דרכי הפעולה החיוניות להפחתת קצב ההדבקה של הנגיף, ומוטלת עלינו האחריות לשמור עליהן. בעוד ששמירה על ריחוק היא עדיין האסטרטגיה העיקרית למניעת הדבקה, הולכות ומצטברות העדויות גם לגבי יעילות חבישת מסכות כנגד העברת הנגיף באוכלוסייה, כל עוד הרוב מקפידים עליה בנוסף לשמירת ריחוק פיזי והקפדה על היגיינה. הסיכוי של אדם החולה בקורונה להפיץ את המחלה כאשר הוא חובש מסכה כראוי נמוך בהרבה כאשר אינו מקפיד על עטייה נכונה שלה. חשוב להבין כי השימוש במסכה הוא פחות עבור ההגנה האישית, אלא בעיקר עניין של ערבות קהילתית.
מחלת הקורונה (COVID-19) היא מחלה עם מהלך ארוך, שמתחילה קלה, ואם מחמירה, זה מתרחש באופן הדרגתי. משך הזמן שעובר מתחילת התסמינים ועד להופעת סיבוכים קשים יכול להימשך שבוע או שבועיים, ולכן גם תמותה מהמחלה מתרחשת רק מספר שבועות לאחר האבחון הראשוני. זוהי אחת הסיבות לכך שעם העלייה הנוכחית במספר המקרים היומי, עדיין אנחנו לא חוזים בעלייה מהירה במספר החולים הקשים והתמותה. כמו כן, כרגע נראה כי עיקר החולים החדשים הם לא בקבוצות הסיכון של התחלואה. הבעיה היא שכל עוד אותם נדבקים חדשים לא נכנסים לבידוד בזמן או לא מקפידים על ההנחיות, בקרוב יתכן כי יתחדשו ההידבקויות גם בקרב האוכלוסייה הבוגרת. זה לחלוטין תלוי בנו עכשיו, לדאוג שזה לא יקרה.
ההקפדה האישית של כל אחת ואחד מאיתנו על שמירת מרחק, היגיינה, עטיית מסכה והקפדה על ההנחיות, מאפשרת לנו להגן לא רק על עצמנו, אלא על בני משפחתנו וכל הסובבים אותנו.
https://www.nature.com/articles/s41586-020-2405-7*
ד"ר נטע סופר צור
דוברת עמותת מדעת.
בעלת דוקטורט באימונולוגיה וביוטכנולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.
עובדת כמרצה למדעי היסוד בבתי ספר לסיעוד בארץ בהנאה גדולה.
נשואה ואמא לשניים.
מתנדבת בעמותת מדעת כמעט מתחילתה