האם יש חובה להתחסן נגד קורונה בהקדם האפשרי?
זכינו ב"ה לראות בעינינו פעמי הצלה וישועה, כאשר מספר חברות הצליחו לפתח במהירות עצומה* חיסונים נגד מגפת הקורונה.
רבנים רבים עוסקים עכשיו בשאלת היחס לחיסוני הקורונה על פי ההלכה. האם יש חובה הלכתית להתחסן? ואולי יש דווקא איסור?
הרב אשר וייס שליט"א, מגדולי הפוסקים בזמנינו הוציא שיעור ואמירה ברורה מאד בצידו למהר ולהתחסן. אני מבקש לכתוב על הנושא בצורה המתאימה לרשת, וממליץ לכולם לשמוע ולקרוא את השיעור של הרב וייס. לא כל מה שכתוב כאן הוא מדברי הרב וייס, אך אשתדל להבהיר ולהבדיל.
אתחיל במה שהרב וייס מסיים בו:
א. מבחינה *הלכתית* אנו מייחסים חשיבות עליונה לדברי הרופאים (לאו דווקא כל רופא ורופא באופן פרטי אלא עולם הרפואה ככלל). אנו הולכים על פי דבריהם בפסיקות בעלות חשיבות עליונה, כולל דיני כרת ודיני נפשות. לכן גם בנושא זה יש לשמוע בקול הקונצנזוס בעולם הרפואי.
ב. מבחינה הלכתית יש לאדם חובה למנוע היזק מעצמו ומסביבתו. כאשר מניעת ההיזק כרוכה בסיכון מסוים, נמוך, עדיין מניעת ההיזק היא לכל הפחות מצווה, ויש שיאמרו שהיא חובה.
כמובן שכאשר יש סיכון ברור (כמו לאנשים עם אלרגיות רלוונטיות) או כאשר הסיכון עדיין אינו ידוע ומכומת (הרות, מיניקות , ילדים ועוד) אזי משתנה גם הדין.
על פי קביעה זו קובע הרב וייס בדינים אחרים חובה על אדם כשיר לתרום דם ומח עצם, ומצווה לתרום כליה.
ג. גם בענייני חיסונים אחרים סובר הרב וייס שיש חובה להתחסן, ואסור לסמוך על החסינות הכללית. ישנו עיקרון הלכתי הדומה לצו הקטגורי של קאנט ודומה לו: "כל ענין ומעשה שאילו יעשה ע"י רבים יביא לידי נזק ועול אף אם יחיד שיעשה מעשה זה אין בו כל נזק עול ואון, מ"מ אסור היחיד לעשותו, דאין שורת הדין והצדק שהיחיד יעשה מה שאסור לרבים לעשותו, והרי הוא נבל ברשות התורה**".
ההשתתפות בחובת החיסון, לצד הסיכון הקלוש שבה, דומה לצורך לשלם מסים וגם להשתתף בחובת השמירה על המדינה ועל העיר.
מקורות ההלכה
הסוגיות ההלכתיות הרלוונטיות נוגעות למצווה למנוע היזק על ידי שמירה עצמית (הישמר לך ושמור נפשך מאד) ועל ידי פעולות ממשיות (מצוות מעקה). אדם מצווה לשמור על גופו לא רק על ידי הימנעות מסכנות אלא גם לפעול לצמצום הסיכונים. (רמב"ם)
האם מותר להיכנס לסיכון קטן כעת כדי לצמצם סיכון אפשרי עתידי? השאלה הזו נדונה בדברי הפוסקים בסוף המאה הי"ח עם המצאת החיסון נגד אבעבועות שחורות, שהייתה בו מידה ניכרת של סיכון (החיסון ניתן על ידי לקיחת דם מאדם מחוסן או מפרה חולה והכנסתו למערכת הדם של האדם הבריא). למרות זו רבו הפוסקים שיש היתר ומצווה להתחסן, ובוודאי בימינו בפעולות רפואיות שסכנתן נמוכה אלפי מונים כך הוא הדין.
הרב וייס מאריך בנושא של ההיתר לאדם להסתכן כדי לסייע לחבר, המוזכר בגמרא החל מהסיפור על ריש לקיש שהולך להציל את רבי אמי משודדים, והלאה. גם כאן, מה שצריך לקחת בחשבון הוא מידת הסיכון ביחס לסיכוי להציל חיים. מטרתו של הרב וייס בזה היא גם התעוררות רוחנית. בימי ראשית המגיפה הייתה רוח גדולה של אחווה, סיוע הדדי, ומוכנות של אנשים להעמיס על עצמם עול כבד לטובת הכלל. רוח זו אבדה לה בחודשים שחלפו מאז. המוכנות של אנשים להתחסן יכולה, לדעת הרב וייס להעיר גם ניצוץ של אותה הרוח.
הרב וייס כותב גם על התחסנות בשבת. במענה לשאלות מחו"ל הוא פוסק שמי שיש לו תור לקבל חיסון דווקא בשבת, וחושש שאם יפסיד את תורו הוא עלול להידחות לזמן רב (ואולי גם לבזבז מנות חיסון לשווא) יכול להגיע רגלי לנקודת החיסון ולקבל את הזריקה על ידי גוי, ובמקרים מסוימים אפילו להגיע לנקודת החיסון על ידי גוי. הרב וייס אינו סבור שהצורך לקבל החיסון כרוך בפיקוח נפש, אלא במקרים מיוחדים.
בדיון עם רופאים ורבנים עלתה גישה הלכתית לפיה יש בקבלת החיסון בהקדם מידה של פיקוח נפש, ולכן יש מקום להתיר גם חיסון על ידי יהודי (אך לא נסיעה בשבת, בדרך כלל).
מקורות
** הרב אשר וייס – אם מותר להימנע מחיסון ילדים
*** הרב אשר וייס – חיסוני קורונה
**** הרב אשר וייס – תרומת כליה והמנעות מסכנה (בפסקה הראשונה)
צפו בסרטון: חיסון הקורונה על פי ההלכה.
הרב שלמה הכט
רב קהילה בפתח תקווה, חבר בארגון רבני ורבניות בית הלל, כלכלן ומהנדס תוכנה.