עשרה חודשים עברו מאז שחליתי בקורונה ועדיין לא חזרתי לעצמי
07.02.2021
נעים מאוד, א׳. בני משפחתי ואני חלינו בקורונה באופן ״קל״ בחודש מרץ. אתם יכולים לקרוא את הסיפור שכתבנו בתחילת מאי על החוויות שלנו.
אז מה מצבי היום, עשרה חודשים אחרי שנדבקתי? נתחיל מהצד החיובי.
אני מצליחה ללכת לעבודה ולפתור תרגילי חשבון ברמה של תלמידת כיתה ב׳. המצב ללא ספק השתפר בהשוואה למצבי בתחילת מאי. בעלי והבן הקטן לא מגלים שום תופעות לוואי מתמשכות.
ועכשיו לחלקים הפחות טובים: עשרה חודשים עברו, וכמו שניתן להבין – עדיין לא חזרתי לעצמי. רחוק מזה. בעבודה אני מצליחה להגיע לחצי מהתפוקה הקודמת שלי, וגם זאת במאמץ-על. אני מסיימת כל יום עם כאבים במפרקים, כאבים שלעיתים מביאים אותי לכדי דמעות. הסיבה שהם מופיעים רק בסוף היום היא משככי הכאבים שאני נוטלת באופן קבוע כבר חודשים. גם יום ללא פעילות יכול להיגמר בבכי מכאבים.
אני מסיימת כל יום עם כאבים במפרקים, כאבים שלעיתים מביאים אותי לכדי דמעות
המשאפים גם הם "חברים" חדשים. הם מאפשרים לי פעילויות "מאתגרות" כמו הליכה מתונה או עלייה בגרם מדרגות אחד מבלי להיחנק. פעילות אירובית נראית עדיין כמו מדע בדיוני.
אני עייפה, אבל זו לא העייפות שאני רגילה אליה כאמא לילדים. זו עייפות אחרת, כזאת שדורשת הפסקות ארוכות באמצע יום העבודה ומשאירה אותי חסרת כוחות לחלוטין בערב. זו עייפות כפולה ומכופלת מזו של השליש הראשון להריון, אבל אין לה תאריך סיום. זה יותר גרוע ממה שאי פעם חוויתי. נאלצתי לוותר על פעילויות רבות שהייתי עושה בזמני הפנוי. אני שומרת כוחות לעבודה ולילדים. חייבים לתעדף.
המוח גם הוא עדיין לא במיטבו. הזיכרון לטווח הקצר נעלם כמעט לגמרי. רק לאחרונה התחלתי להרגיש בניצני החזרה שלו, ואני לא בטוחה אם זה היה שבוע מסוים מוצלח או תחילתה של מגמה מעודדת. יש לי קשיי שליפה, קשיי ריכוז וכו׳. במשך כמה חודשים לא יכולתי לנהוג, כי הרגשתי שמהירות התגובה שלי ותשומת הלב שלי לא מספיקות. גם עכשיו אני נמנעת מנהיגה בדרך כלל, וכאשר אני נוהגת אני צריכה להתאמץ לשמור על ריכוז.
הבת שלי כבר בת 7. גם היא לא התאוששה לגמרי. יש לה קשיי נשימה, היא סובלת מעייפות ומכאבי מפרקים. אצלה, לפחות, הכאבים מופיעים רק אחרי מאמץ ולא סתם ככה. מבחינת מערכת הנשימה, נראה שהיא מגיבה לטיפול התרופתי, אבל קשה לראות את הילדה שלך בת ה-7 לא מצליחה ללכת מרחק שבת ה-3 כן הולכת, או לשמוע אותה בוכה כשהיא צריכה לרדת כמה מדרגות, כי כואבים לה המפרקים.
בחודשים האחרונים אין שיפור, ואפילו יש החמרה מסוימת מאז שמזג האוויר התקרר. יש רגעים שאני עדיין מקווה לשיפור, ברגעים אחרים אני מנסה להשלים עם העובדה שכך יישאר המצב לתמיד. בשביל הילדה שלי אני חייבת להאמין שזה יעבור לגמרי מתישהו. אני אומנם רחוקה ממה שהייתי לפני המחלה, אבל אני עדיין מרגישה בת מזל לעומת מה שעלול היה לקרות. זו פשוט "רולטה רוסית", ואי אפשר לדעת מי ״יזכה״ כמונו.
אני חשה בהלה עצומה בעקבות הגל האחרון בארץ ובעולם ורווחה מסוימת מהידיעה שלפחות המשפחה שלי בארץ כבר חוסנה בשתי מנות.
אני מקווה שכולם ימשיכו להקפיד על ריחוק ועל עטיית מסכות ושיבואו להתחסן, כדי שסוף סוף נתחיל לצאת מזה.
תשמרו על עצמכם, אתם לא רוצים להיות במצבי.