נתוני קורונה בישראל
תרמו לעמותה

עזרו לנו לקדם את בריאות הציבור בישראל, לחברה בריאה יותר

כפתור לתרומה לעמותת מדעת באמצעות paypal
מחלת קורונה - מרכז מידע
מידע על קורונה - בקישור הזה
קישורים

הגוף שלי מסרב לשתף פעולה עם הדברים שאני רוצה, והוא הבוס

16.2.2021

מוזר לי לקרוא את מה שכתבנו לפני כמה חודשים בסך הכול , והאמת היא שחלק מזה אפילו לא ממש זכרתי. אם יש משהו חיובי שאני יכולה להגיד על התקופה ההיא זה שהזיכרון שלי מאז דהוי ומעורפל, ואני לא זוכרת טוב הרבה דברים כמו למשל עד כמה סבלתי. 

בשלב שבו כתבנו את הטקסט הזה, הייתי בדרך להחלמה. שבוע או שבועיים אחר כך כבר יצאתי לטיולים בסביבה, נהניתי מהפרחים וממזג האוויר הנעים, הכול היה נראה בדרך הנכונה, חוץ מזה שהרגליים שלי כאבו אחרי הליכה. זה לא היה כאב נורא, התחושה לא הייתה כאילו הלכתי 5 ק״מ בפארק העירוני, אלא שהלכתי 15 ק״מ בהרים. אנשים מסביבי אמרו שזה בטח בגלל שהייתי חולה במשך כמה שבועות ואיבדתי את הכושר, אבל ידעתי שלא יכול להיות ששלושה או ארבעה שבועות של חולי גרמו לכזאת פגיעה, אבל מצד שני, גם לא התייחסתי לזה יותר מדי. רציתי כבר לחזור לחיים שלי, הייתי מלאת מרץ וחדורת מוטיבציה לחזור לעבודה ברגע שיתאפשר וזו הייתה תחושה קצת מוזרה, זה הכול. 

כולם מסביבי הבינו עד כמה זה לא סביר ואפילו מסוכן […] חודשים אחר כך רופא המשפחה התוודה באוזניי שהם ממש דאגו לי בשלב הזה. 

באחת הפעמים הלכתי לטיול קצת יותר ארוך, לא משהו חריג או קשה במיוחד. לפי מונה הצעדים בטלפון שלי זה היה כמו יום עבודה רגיל, בתוספת סידורים אחרי העבודה. למרות זאת – למחרת חזרו לי הכאבים בחזה. הגעתי למרפאה כדי להיבדק והרופא הבחין שהדופק שלי מזנק בהליכה, אבל ריווי החמצן נשאר תקין. הכול בסדר, או שלא. מאותו היום הדברים הפכו הרבה יותר קשים, המצב החמיר משבוע לשבוע, ואני איבדתי עוד ועוד יכולות. במשך כמה שבועות מצאתי את עצמי על רכבת דוהרת בדרך לתהום ואני רוצה לרדת. עכשיו! הרגשתי לא טוב, כאב לי מאוד, כבר בקושי יכולתי ללכת במשך כמה דקות בלי כאבים בחזה וקוצר נשימה. לדבר היה מאמץ פיזי ולא היה לי מספיק אוויר כדי לסיים משפט. מהמרפאה שלחו אותי לבית החולים להיבדק ביסודיות ובבית החולים הרופא אבחן ״תסמונת פוסט קורונה״. ״זה קורה לחלק מהאנשים אחרי 6-8 שבועות מההדבקה״, הוא הסביר לי, ושלח אותי הביתה לחכות שאחלים. אני עדיין על הרכבת הדוהרת והמצב ממשיך להחמיר וכל מה שאני רוצה זה שמישהו יעזור לי לרדת מהרכבת הזאת. 

הייתי מרוסקת לגמרי, הליכה של 2-3 דקות גרמה לכאבים בחזה וקשיי נשימה. היה לי קושי לשבת זקוף בלי תמיכה טובה לגב. היו לי כאבי שרירים נוראיים. לא פחות חמור היה שחוויתי פגיעה קוגניטיבית משמעותית: הזיכרון לטווח קצר והריכוז – בקושי קיימים. לא יכולתי לקרוא יותר ממשפטים בודדים, לא הצלחתי לעקוב אחרי סרטוני וידאו, ובקושי יכולתי לעקוב אחרי שיחה. היו פעמים שלא הצלחתי לדבר בכלל, הרגשתי את המילים בתוך הראש אבל לא יכולתי להגיד אותן. לא הצלחתי לחשוב בהגיון או לקבל החלטות. מי ששיקף לי עד כמה אני נשמעת לא הגיונית  היה המנהל שלי בעבודה, בשיחת וידאו שערכנו. הרופאים במרפאה שלי היו חסרי אונים, הם מאוד רצו לעזור לי אבל לא ידעו איך. כול אותו הזמן הייתי  לבד בבית. אני חושבת שכולם מסביבי הבינו עד כמה זה לא סביר ואפילו מסוכן בזמן שאני לא ראיתי את זה, פשוט לא יכולתי לחשוב בהגיון. חודשים אחר כך רופא המשפחה התוודה באוזניי שהם ממש דאגו לי בשלב הזה. 

חברתי הטובה, א׳, דווקא כן הבינה עד כמה המצב חמור, וערב אחד היא אמרה לי ״או שאנחנו באים להיות איתך או שאת באה להיות אצלנו, תחליטי.״. אני לא יכולתי לקבל החלטות במצבי, אז הם החליטו בשבילי, ושעה אחר כך כבר הייתי בבית שלהם. העזרה שלהם, בשילוב של ניסוי וטעיה של רופא המשפחה, הצליחו למשוך אותי מהרכבת הדוהרת. תוך כמה ימים המצב התייצב וההחמרה נבלמה. עצרתי לא רחוק מקרקעית התהום והייתי שבורה ומרוסקת לחלוטין. תוך שבועיים או שלושה התחלתי לטפס בחזרה למעלה. גרתי אצל א׳ במשך מספר שבועות והם טיפלו בי במסירות עד שהייתי מוכנה לחזור הביתה.

חלפו כבר מעל 8 חודשים ואני עדיין מטפסת במעלה המצוק של התהום הזו. אני כבר מאוד רחוקה מהתחתית, אבל הדרך שלפניי עוד ארוכה. הנשימה עדיין לא כל כך בסדר אבל יש טיפולים שעוזרים, ואני כבר למדתי לזהות מהו ״כאב נורמלי״ ומה לא. אני עדיין סובלת מכאבים נוראיים בשרירים ובמפרקים. יש תרופות שעוזרות לכאב ומהוות הקלה גדולה כשאני לוקחת אותן בזמן. לשמחתי, עכשיו הכאבים האלו מופיעים רק פעם או פעמיים בשבוע ולא כל יום כמו בעבר. יש לי מעט מאוד כוחות והכל מושקע בעבודה, ולמרות זאת, אני עובדת באופן חלקי מאוד. העייפות היא משהו שקשה לתאר למי שלא חווה את זה. התחושה היא שהשרירים מתרוקנים מאנרגיה כמו בלון שיצא ממנו האוויר, הגוף שלי מסרב לשתף פעולה עם הדברים שאני רוצה, והוא הבוס. זה מתסכל מאוד. המצב הקוגניטיבי שלי השתפר מאוד אבל עוד לא חזרתי לעצמי. עדיין יש לי קשיי ריכוז, בעיות זיכרון לטווח קצר ושליפה ואני עדיין שוכחת מילים. צוות השיקום הבטיח לי שזה חלק מהעייפות וזה מצב שיחלוף אבל הם לא יודעים מתי. כל תהליך ההחלמה הוא כמו משחק סולמות וחבלים – הולכים כמה צעדים קדימה, ואז חוזרים בחזרה אחורה. כל פעם מחדש צריך לגייס כוחות, לאסוף את השברים ולהתחיל לטפס מחדש.    

אני נחושה בדעתי להחלים ולחזור לחיים שהיו לי. מצאתי אנשי מקצוע נפלאים שעוזרים לי מאוד, ונוכחתי לגלות חברי נפש שתמכו בי, ותומכים בי עד בלי די.

הדרך שלי ארוכה אבל אני אעשה אותה, צעד אחרי צעד, גם אם אסיים אותה מצולקת מאוד.