חליתי בקורונה אבל התופעות עדיין כאן

4.2.2022

במחצית הראשונה של שנת 2020 חליתי בקורונה עם עוד בני משפחה. המחלה התחילה כשהייתי באילת והיא הייתה קלה מאוד. יומיים-שלושה של חום ועוד שבוע ללא חוש טעם וללא חוש ריח. שמחתי שזה מאחוריי אבל אז גיליתי שהחלק הקשה רק מתחיל.

לפני שחליתי עסקתי בספורט באופן אינטנסיבי. רצתי חמישה ק״מ ארבע פעמים בשבוע, ועשיתי קייטסרפינג (גלישת עפיפונים, Kitesurfing) בכל הזדמנות שהיתה רוח מתאימה. מבחינה פיזית הייתי בשיא הכושר. לאחר עשרה ימי בידוד יצאתי לריצה אבל אחרי 500 מטרים הרגשתי סחרחורת וחולשה קיצונית שאילצה אותי לשבת. חשבתי שזה בגלל המחלה, אז החלטתי לנוח עוד כמה ימים. כשניסיתי לחזור לגלישה כמעט התעלפתי במים מאפיסת כוחות, וחברי נאלצו לחלץ אותי מהים. 

גם היום, שנה וחצי אחרי שהחלמתי, אני עדיין לא מצליחה לחזור לכושר למרות כל המאמצים הכוללים ליווי פיזיותרפי ואימונים מקצועיים. הבעיה שלי אינה נשימתית, ולא נראה שהריאות נפגעו כתוצאה מהקורונה.

אולם בכל ניסיון שלי להעלות את הדופק יש לי סחרחורות, כאבים בחזה, חולשה קיצונית ועוד תופעות לא נעימות אחרות. בגיל 37, אני נמצאת במעקב קרדיולוגי אינטנסיבי בבית החולים בילינסון, ובמצב גופני שלא הולם את גילי. גם אחי, בן 25, חלה באותה בעת שהיינו באילת והוא חווה את אותם הדברים.

מה שכואב לי במיוחד זו התחושה שהמוח שלי הפך לדייסה. לפני שחליתי הייתי אדם חד – הצטיינתי בלימודים, קראתי הרבה והקפדתי ללמוד משהו חדש בכל רגע נתון. ממש לפני שחליתי בקורונה התחלתי ללמוד תכנות ב-she codes ועשיתי הסבה מטכנאית מעבדה רפואית למהנדסת תוכנה. לימוד דברים חדשים תמיד בא לי בקלות וזה אחד הדברים האהובים עלי, אלא שעכשיו ישנם ימים שהמוח שלי מרגיש כמו בתוך צמר גפן, כמו הנגאובר רק בלי האלכוהול והחגיגה בלילה שלפני.

הירידה הקוגניטיבית הכתה בי בכזאת עוצמה עד שאי אפשר לשייך אותה לדעיכה טבעית של כישורי הלמידה עם הגיל. אני לא מצליחה לזכור מילים פשוטות, ולפעמים מאבדת את חוט המחשבה באמצע משפט בשיחה. אני גם שוכחת שמות של אנשים, משהו שמעולם לא קרה לי לפני כן. לא מזמן שכחתי את מספר תעודת הזהות שלי. ממש נאלצתי להוציא את התעודה מהתיק ולבדוק את המספר! גם זה לא קרה לי מעולם.

אני עובדת בפיתוח תוכנה ומפעילה את יכולות הריכוז שלי במלוא העוצמה בכל יום, ועדיין עושה טעויות בלתי מתקבלות על הדעת בגלל ריכוז לקוי. אני שוכחת פעילויות של הילדים, שוכחת דברים שהבטחתי כמו לחזור לאנשים שהתקשרו אלי ולקחת דברים. שוכחת שקניתי משהו וקונה אותו שוב. אני משוחחת עם מישהו ובאמצע השיחה שוכחת על מה דיברנו. לפעמים הריכוז שלי כל כך לקוי שאני מפחדת לנהוג, כי יצא לי כבר להגיע למקום שונה ממה שהייתי צריכה. 

נדודי השינה קשים והם מופיעים כמעט כל הלילות. יש לי הפרעות בחוש הריח ואני עצבנית ובדיכאון (הספורט, שאותו אני מתקשה לבצע, היה נוגד הדיכאון שלי). כבר יותר משנה שכל התופעות האלה לא משתפרות ואף מחריפות. 

יש עליות ויש ירידות. מדי פעם אני חושבת שהמצב משתפר אבל אז שוב יש ירידה שנמשכת חודשיים. אני במעקב במרפאת מחלימים ובאמת זוכה לכל התמיכה שאפשר לתת אבל אין לזה טיפול, ומלבד מעקב אין באמת מה לעשות. נוירונים שמתו לא יתחדשו ותאי לב שנפגעו לא יחלימו. 

לא משנה מה החיסון עושה בטווח הארוך (אם למישהו עוד נדמה שדבר כזה יתכן), הוא בוודאות לא עובר את מחסום הדם-מוח ובוודאות לא יהפוך את המוח לדייסה, כמו שעשה לי הנגיף. המחלה הזאת היא חד משמעית לא שפעת, לא קלה, ואלוהים עצמו יודע מה יהיו השלכות ארוכות הטווח שלה בעוד כמה שנים. אני מתה מפחד שיגרמו לי הפרעות נוירולוגיות נוספות בעתיד, ואני לא אשאר צלולה וחדה עד סוף חיי. הייתי עושה הכל כדי להימנע ממנה, גם חיסון כל שבועיים אם צריך. היום מבחינתי הרגשה רעה של כמה ימים אחרי החיסון היא מחיר שאני מוכנה לשלם גם 20 אלף פעמים כדי להימנע מהמצב שלי כפי שהוא היום.

נטלי רוזנרוט

בת 37, מתגוררת במודיעין