"הייתי בן שנתיים, בהסגר בגלל פוליו. לא הבנתי מדוע השאירו אותי לבדי"

30.3.2022

הדברים האלה נכתבו על הימים בשנת 1949 שבהם התברר כי לקיתי בשיתוק ילדים. אז הילדים החולים הופרדו מההורים ונסגרו בקרנטינה בלי שהיה אפשר לתקשר איתם, ללא מבקרים, ללא טלפון, בבדידות מוחלטת עד מותם, או עד שחלקם החלים אך יצא בשן ועין.

פוליו – דב ציפורי מספר
"הווירוס הזה תוקף עצבים ומשתק אותם. אם הוא מצליח בפעולתו, העצבים לא חוזרים לתפקד ואז גם השרירים לא מתפתחים. אם הנזק העצבי אצל הילד הוא קשה, הרי ששריריו לא יתפתחו ויהיו לו קשיי הליכה."

הייתי בן שנתיים. הורי עמדו מעלי מביטים בי בדאגה. במהלך הימים, שינה המבט את טעמו והפך מדאגה לדיכאון. הרופא ועמית נוירולוג שהגיע איתו בדקו אותי ביסודיות. לאחר מכן ישבו עם הורי לשולחן במרכז החדר והסבירו כי הילד הוא בין אלה אשר נדבקו בשיתוק ילדים, מגפה שזה עתה התחילה במדינה.

"כלומר פוליומיאליטיס," הוסיף הנוירולוג בידענות, "כנראה הגפיים התחתונות נפגעו ואולי גם יד ימין במידה מסוימת. מכל מקום אין לדעת מה יילד יום. ייתכן שיתאושש. יש להמתין. הנה, גם הגברת סבלה מחום גבוה אך קמה בריאה לחלוטין. קרוב לוודאי שהווירוס לא הצליח לפגוע לגברת בעצבים, וזה טוב. אמנם הילד נפגע אבל יש לקוות כי יתאושש בימים הקרובים."

"וירוס?" אמרה אימא בחרדה, "וירוס?!"

"כן נכון. הווירוס הזה תוקף עצבים ומשתק אותם. אם הוא מצליח בפעולתו, העצבים לא חוזרים לתפקד ואז גם השרירים לא מתפתחים. אם הנזק העצבי אצל הילד הוא קשה, הרי ששריריו לא יתפתחו ויהיו לו קשיי הליכה."

"קשיי הליכה?" אמרה אימא, "קשיי הליכה?!" חזרה, "אבל הוא יוכל ללכת, כן?…"

"אני מאוד מקווה." הנוירולוג לא נראה משוכנע מדבריו שלו עצמו. "מאוד מקווה?…" חזרה אימא אחריו בשאלה. אבא ישב לידה, ידיו שמוטות חסרות חיים בין רגליו. דמעה אחת נשרה מעפעפיו ועשתה את דרכה על לחיו. הוא לא אמר דבר.

עוד באותו היום חזר הרופא לביתנו, מלווה בסניטרים נושאי אלונקה. הוא הסביר בשפה מגומגמת שזהו הנוהל עכשיו. פרצה בארץ מגפת שיתוק ילדים. זאת מחלה מידבקת, ולכן יש לבודד את הנושאים אותה. הילד עדיין בשלב הגורם להדבקה ועל כן יש לבודד אותו. השלטונות הקימו קרנטינה (הסגר, באיטלקית Quarantena), וכל החולים יעברו לשם עד אשר לא יסכנו עוד את סביבתם. הורי נסעו איתי יחד באמבולנס אשר הביא אותנו לקרנטינה בבית החולים פרדס כץ, שם נפרדו ממני בוכים ועזבו את המקום על פי הנחייתו הנחרצת של ד"ר שוהם.

"אסור לכם בשום אופן להיכנס לכאן," ציווה, "חזרו לכאן בעוד שבוע ולא רגע קודם לכן." בעיני הורי הייתה מצוות הרופא קדושה. אשר על כן יצאו לנתניה באוטובוס, בוכים מרה.

אותי הניחו על מיטה צחורה בחדר שהיה גדוש מיטות, ילד בכל אחת מהן. שכבתי שם, מבטי מופנה לתקרה, וקראתי:

"אבא!"

"אבא, בוא!"

מקהלה של קולות מייבבים הצטרפה אלי.

"אבאאאאאא… אבאאאאא… אימאאאאאא….. אימאל'ה… אמאאאאאא."

החושך היה עמוק וארוך עד אין סוף. שכבתי בוהה בחשכה. בחלל החדר ניצבו שורות של מיטות מוגבלות בסורגים גבוהים. נשימות מחרחרות הפרו את הדממה מדי פעם. החושך היה מאיים עד כדי מחנק. האזנתי קשוב לכל צעד שאולי יגיע מכיוון דלת הכניסה לחדר האשפוז, אך אף קול לא הגיע משם. דממה מוחלטת.

פחדתי פחד מוות ללא שידעתי ממה. לא ידעתי את נפשי מרוב פחד. בכיתי בכי חרישי כדי שהחושך לא יתקוף אותי. בכיתי, פי סגור, הדמעות זולגות לצידי פני ומטפטפות בזו אחר זו על הכרית שעליה מונח ראשי. בכיתי חרישית כדי שהררי הפחד ייסוגו והחושך לא יכסה אותי. כדי שהחושך לא יסתיר אותי עד שאבא לא יוכל למצוא אותי עוד.

בכיתי כי פחדתי ממה שלא חזיתי, וממה שלא ידעתי, וממה שהפסדתי ואפילו לא הבנתי למה. בכיתי כי היה לי קר וכי עשיתי פיפי, ושכבתי כך בתוך שלולית סרוחה וחמימה, עד שהתקררה ולא הייתה חמימה יותר אלא קרה וזרה. ורעדתי משום שהיה לי קר בתוך שלולית השתן, והיה לילה וחושך, ורציתי את אבא ואימא. אבל אבא לא בא וגם אימא לא הגיעה בימים הבאים למרות שקראתי להם בקול גדול.

באותו זמן עמדו הורי מחוץ לבית החולים פרדס כץ, ליד הגדר, מזהים או אולי מדמיינים את קולי הקורא. הם עמדו של חסרי אונים ובכו.

הייתי בן שנתיים. לא הבנתי מדוע השאירו אותי כך לבדי. כנראה לא הייתי טוב. כנראה לא התנהגתי יפה. למה עזבו אותי לבדי? הרי אינני יכול לקום וללכת חזרה הביתה. ואני רוצה כבר הביתה. ואהיה ילד טוב ולא אזיק יותר.
"אבא בוא… אבא בוא… אבאל'ה בוא כבר בוא…"

והוא בא, אבא שלי. יום אחד הוא בא ונטל אותי בזרועותיו אל מחוץ לחדר הקרנטינה והחוצה אל יום נאה, אל השמש הבוהקת שסנוורה אותי. אבא חיבק אותי בחוזקה והעלה אותי לאוטו טקסי שחיכה לנו בחוץ ובו ישבה אימא שלי. הם הושיבו אותי ביניהם וחיבקו ונישקו אותי כמו שהיה תמיד קודם לכן.

הטקסי יצא לדרך. עד אז נסעתי רק באוטובוס, והפעם הראשונה בטקסי הייתה חגיגית מאוד. הרשימו אותי המושבים המרופדים והדחיסות של כלי הרכב. כולנו ישבנו שם ארוזים וקרובים, וגם הנהג היה כמטחווי יד, קרחתו בוהקת לעומתנו. אבא העביר את ידו על רגלי המונחות לפני חסרות חיים, משותקות לחלוטין. אבא שלי היה עצוב. הוא בכה, ודמעותיו זלגו על לחייו וטפטפו להן על מושב המונית ועל ראשי. לבי נכמר על אבא שלי העצוב כל כך. המונית עמדה בצומת דרכים מוצל בעצים מרובי עלווה.

"אבא," אמרתי, "תראה, ציפורים…" הצבעתי בידי על צמרת עץ שעליו הצטופפו ציפורים רבות מצייצות במקהלה. אבא הביט וחייך אלי מבעד לדמעותיו, אבל המשיך להיות עצוב. רציתי לשמח אותו אבל הוא לא שמח, גם לא בשנים שלאחר מכן, מפני שכתוצאה מהפוליו לא הלכתי אלא זחלתי עד גיל בית הספר.

דב ציפורי

פרופ׳ יועץ במחלקה לביולוגיה מולקולרית של התא, מכון ויצמן למדע, ומאמן אישי לחיים

פוליו - סיפור אישי. כתב: דב ציפורי