סיפורה של עידית בס – מחלימה מסרטן השד

23.10.22

יש לי את המלל הקבוע אותו אני אומרת כשאני נכנסת לרופא חדש, שמסכם הכל בעיניי: "בת 46, רווקה, ללא ילדים, דו צדדית, טריפל נגטיב, שתי בלוטות נגועות, נשאית BRCA1" ואז מוסיפה את הבדיחה הקבועה שלי "אתה לא רואה את הדימיון לאנג'לינה ג'ולי? רגע, אני אזיז את הפנים קצת שמאלה ועכשיו? (-:".

אז אני עידית בס היום בת 46 עו"ד במקצועי (חמסה חמסה, רבי מאיר בעל הנס, בן פורת יוסף שום בצל ושאר ירקות (-: ). חליתי בגיל 36 ו-8 חודשים גיל שבו בכלל לא מבצעים בדיקות מעקב לסרטן השד ואז ישר שואלים אותי אז איך גילית, איך עלית על זה? ואני מספרת על אותה מקלחת שטרפה את הקלפים שתוך כדי ההסתבנות הרגשתי גוש בשד, איך מייד נגעתי בצד השני וראיתי שאין אפילו משהו דומה לזה ואיך למרות שאין אדם אופטימי ממני איך איבדתי נשימה באותו רגע וידעתי שהחיים לא יחזרו להיות כשהיו. אני מספרת גם איך גם אני תמיד חשבתי לעצמי אבל איך בן אדם יודע שזה גוש הרי אני לא רופא, ומסבירה להם שאל אף חוסר הידע ברור לך מייד שטוב זה לא…

עד לאותו רגע ידיעותיי בקופת החולים הסתכמו בכך שפעם בחודש ראיתי את החיוב יורד מכרטיס האשראי וזהו (-: הייתה לי קצת יותר עבודה. קודם קבעתי תור לגניקולוג (זה הרופא שחשבתי שאמור לטפל בזה). שם הובהר לי שאכן יש לי גוש גם הוא מרגיש אותו אבל שאתכבד נא ואקבע תור לכירורג שד שזה הרופא הנכון למצב שכזה (טוב לדעת (-: ).

טיפה אסרטיביות זה השלב שבו הבנתי כי אני חייבת לתפוס את המשוכות בידיים ולנהל את המלחמה ונקבע לי תור לעוד חמישה ימים ליום ראשון הקרוב. התאריך שנקבע לתור היה 14.8.11, מי תיאר לעצמו שתוך שלושה ימים בלבד ממועד תור זה אהיה כבר עם ההבחנה ביד פוסעת אל הלא נודע.

באותו יום ראשון שנכנסתי אל הכירורג שד האופטימיות שלי עדיין הצליחה להשתלט על כל נורות האזהרה והאזעקות שנשמעו בראשי. סיפרתי לו את הסיבה לבואי ומייד הוא ניסה לדגום את הגוש אבל על אף ניסיונות מרובים המזרק נותר ריק… (ולא זה לא כואב אם זו השאלה הבאה (-: ). חזרנו חזרה לשולחנו ואז הוא שאל אותי בטון הכי רגוע שיש שהצליח אפילו לבלבל אותי מה אני עושה מחר, וכששאלתי אותו למה הוא שואל, הוא ענה לי שהוא רוצה שאני אבוא מחר בבוקר לאסף הרופא למכון לבריאות השד עם ערימות של סבלנות כי הוא רוצה שאעשה בדיקות נוספות ממוגרפיה ואולטרא סאונד.

זו הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה (-: ולמחרת בשעה 7:45 כבר התייצבתי במכון לבריאות השד באסף הרופא, המקום שעתיד להפוך להיות הבית שלי בשנה הקרובה מתברר. חיכיתי לתורי בסבלנות ובשעה 9:30 לערך הוכנסתי כלאחר כבוד לממוגרפיה הראשונה בחיי (בדיקה שלבטח הומצאה על ידי גבר מריר וערירי אבל זה כבר סיפור אחר (-: ).

בבדיקה הזו הייתה לי הרגשה כאילו רף הלחץ שלהם ירד או שאולי זה מה שבחרתי להכניס לעצמי לראש ובאמת עד רבע לשתיים עשרה שקראו לי לחדר האולטרה סאונד שום דבר מסעיר לא קרה. הבדיקה התחילה עם טכנאית חביבה אבל תוך כמה דקות החדר כבר היה מוצף באנשים נוספים: האחות האחראית, כירורג השד שלי, רופאה נוספת ועוד מלא אנשים שיצאו ונכנסו עם ארשת פנים מאד רצינית וזרקו כל מיני מושגים לחלל האוויר שלא הכרתי. לאחר כ-20-30 דקות בהן אני שוכבת ללא חולצה וחצי בית חולים נכנס ויוצא מהחדר שלי (-: נאמר לי על ידי כירורג השד כי הוא רוצה לערוך ביופסיות בשד ובבית השחי.

הסבר קצר מהטכנאית והאחות לגבי ההליך מה זו ביופסיה איך היא מתבצעת ויצאנו לדרך, כששאלתי מתי להגיע ללקיחת התשובות נעניתי שביום רביעי. אני בתמימות חשבתי שמדברים על יום רביעי הבא אבל נעניתי שהתוצאות יהיו עוד יומיים כבר ביום רביעי הזה.

ביום למחרת בשעות הבוקר המאוחרות אני מקבלת שיחה רואה על הצג מספר לא מוכר שמתחיל בקידומת 08 ומייד מבינה שזה המכון לבריאות השד (בשלב הזה כבר יודעת מד"ר גוגל שאם מתקשרים אלייך אכלת אותה (-: ). עונה מייד ומתבשרת שסך הכל התקשרו להודיע לי כי תורי הוקדם מ-12:00 ל-10:30. ניסיונותיי לדלות מידע נוסף מדוע תורי הוקדם, האם הבדיקה שלי כבר חזרה נענות באין לי מושג אני רק הפקידה פה וכאלה.

יום רביעי נכנסת לאוטו נוסעת לאסף הרופא בלב כבד אפילו מבצעת עבירת תנועה בתוך בית החולים מהיסח הדעת ונכנסת למכון. מייד יש לי הרגשה שכל הפקידות מסתכלות עליי יודעות מי אני ובודקות עם מי הגעתי, מייד מגרשת את כל המחשבות האלה בתשובה המנצחת "נראה לך שמישהו יודע מי את בכלל זה בית חולים ממשלתי מאות נשים עוברות פה כל יום".

מוצאת כסא אחד פנוי בדיוק מול דלת הרופא ומתיישבת, אולם ההמתנה מלא מפה לפה אני כבר מתחילה לחשב בראש כמה זמן עוד אצטרך להמתין פה ואז הדלת נפתחת ומכל אולם ההמתנה המלא מפה לפה מצביע הרופא עליי "בואי תכנסי". אני מתחילה לצעוד לחדר לרגע עוד מרגישה לא נעים כלפי כל הנשים שעדיין ממתינות מי יודע כמה זמן ואז מגיעה לדלת ונכנסת לחדר… אנחנו לא לבד… יושבת שם האחות האחראית כירורג השד שלי ועוד מישהי שמתברר תוך זמן קצר שהיא עובדת סוציאלית שבאה כנראה לבדוק שאני מתכוונת לצאת למאבק ולא לקפוץ ישר (-: ואז כמו בסרטים "אני מצטער להגיד לך הביופסיה חזרה סרטנית" ואני עדיין מחפשת אם יש עוד מישהי בחדר או שהוא באמת מדבר אליי. מייד אני נכנסת למוד מלחמתי או קי דוקטור מה אני צריכה עכשיו לעשות הכי מהר והוא אומר לי קודם כל ניתוח ואני שומעת את עצמי אומרת בביטחון הבחורה שלא יודעת איך מוציאים טופס 17 שלא הייתה מאושפזת בחייה (-: "אוקי אין בעיה תקבע לי תור לניתוח הכי מהר שאפשר" ואז אל מול עיניי הוא מצלצל לחדר הניתוח ושוטח את המקרה "בחורה צעירה גוש אגרסיבי מאד רוצה לנתח כמה שיתר מהר" ועדיין לא קולטת שמדברים עליי. כמה דקות שיחה והרופא מצליח לקבל תאריך לחדר ניתוח ותוך 13 ימים בלבד מהיום מתברר שכבר אהיה על שולחן הניתוחים בפעם הראשונה בחיי.

תוך רגע אני מקבלת ערימות של דפים עם בדיקות שונות ומשונות בעובי לא מבוטל ושואלים אותי אם אספיק לבצע את כל הבדיקות לפני הניתוח ואני עונה בביטחון גמור שברור שכן. פתאום נהייתה דממה בחדר ואז אני שומעת את עצמי שואלת: "אוקי קבענו ניתוח מה עוד" ואני מתבשרת שבגלל גילי הצעיר אקבל את כל החבילה כימו והקרנות וכי כבר קבעו לי תור לאונקולוגית בבית החולים.

רק בשלב הזה הדמעות שהתחילו לזלוג ללא שליטה מהרגע שקיבלתי את ההודעה הופכות ליבבות של ממש כשאני מזכירה שאני רווקה ללא ילדים וכי אני יודעת שכימותרפיה פוגעת בפוריות ונענית שמייד אחרי הניתוח נעשה שימור פוריות וזהו יוצאת מהחדר.

מייד יוצאת החוצה לעשן סיגריה כי כבר מזה משנה גג הסרטן ירגיש בבית (-: ומתחילה בסבב טלפונים שהיה מוכן לי בראש כבר לפני שומעת את עצמי אומרת את זה שיחה אחרי שיחה "כן הבדיקה חזרה והתוצאה לא טובה" ואיך שאני אומרת את זה שוב מתחילה לבכות וחוזר חלילה אבל עדיין לא מאמינה ומפה איך אני אומרת All Hell Breaks Loose (-:

כל שיחה כזו רק מחדדת את זה שאני חולה, שומעת את עצמי אומרת את זה אבל בתוך תוכי עדיין לא מאמינה. זה כנראה מסוג המקרים שאתה חייב לשמוע את עצמך אומר את זה מספיק פעמים כדי שייכנס לך לראש שזה אמיתי הסרט הזה, ולא רק שהסרט הזה אמיתי אלא את גם עומדת להיות הכוכבת הראשית שלו אם תרצי או לא…

רק להוריי לא היה לי הייתה לי את המסוגלות להפיל עליהם את "הפצצה" בטלפון ורק שחזרתי הביתה סיפרתי להם… עד היום זוכרת את הכאב המטורף שהשתלט על כל תו בפנים שלהם… אמא שלי פרצה בבכי תמרורים קורע לב ואבא שלי נשאר נטוע במקומו המום שמישהו העז לפגוע במישהו מילדיו…

בשלב הזה מתחיל מחול שדים מטורף כל יום אני בבדיקה אחרת כל יום לומדת מושג רפואי חדש שהייתי מוותרת על למידתו וכל יום כזה הוא עוד יום בדרך להפנמה שאני זאת שחולה. מתחילה להבין את המשפט "אם אתה אומר משהו בקול רם מספיק פעמים כנראה שזה אמיתי" כי אני "יורה" את האבחנה הרפואית שקיבלתי לכל הכיוונים אם שאלת תהייה מוכן לקבל תשובה שאלת בעיה שלך! (-:

כל בדיקה שאני נשלחת אלייה רק מחדדת בעיניי כמה אני לא שייכת… כולם מבוגרים הרבה יותר ממני, סבים סבתות וכולם כבר בסרט הלובסטר הזה הרבה זמן (את זה הבנתי מהקרחות שהקיפו אותי בכל בדיקה עוד לא הייתי בשלב של להיות מסוגלת לחקור ולשאול שאלות) וכל מה שעובר לי בראש זה "מה אני כמוהם??? אני חולה אונקולוגית?! אתם רציניים???" זה השלב גם שאני מבינה שמה שכנראה יעודד אותי זה לפגוש ולדבר עם בנות במצבי בנות גילי הבידוד שחשתי באותו שלב דיבר חזק יותר מהכל ואז נזכרתי בכתבה שקראתי ב"לאישה" כמה שבועות לפני שחליתי שדיברה על קבוצה בפייסבוק של בנות צעירות שחולות בסרטן השד – חיפוש קצר בפייסבוק בשילוב עזרה של חברה ובום אני בקבוצה רואה ואינה נראית, קוראת בשקיקה את כל הפוסטים, מוצאת את עצמי רגע קוראת פוסט וצוחקת צחוק גדול ורגע קוראת פוסט ונעצבת כל כך על מישהי שאינני מכירה כלל… אבל לאט לאט מקבלת תמונה של "השד לא כזה גדול" תרתי משמע (-: הנה הבנות הללו חולות והן בסדר ואפילו מספרות בדיחות שחורות וציניות על זה והכל טוב והעולם ממשיך במסלולו…

הקבוצה הזו הפכה להיות מעגל התמיכה הראשון שלי מבלי שהקבוצה בכלל היית מודעת לכך ה"צרת רבים נחמת טיפשים" לא התקיימה במקרה זה, הנחמה הייתה ענקית וממלאה.

כבר מחזרתה של הבדיקה הראשונה הבנתי שקל לא עומד להיות פה אני צוחקת ואומרת שזה השלב שהפכתי לסוג של איוב הבשורות הרעות התחילו לנחות עליי בלי הפסקה מחולת סרטן "אידיאלית" "כי אם סרטן אז עדיף סרטן השד יש מעל 90 אחוזי החלמה" התברר קודם כל שאני דו צדדית ואם זה לא מספיק אז אני גם טריפל נגטיב והסטטיסטיקות שלי שונות לחלוטין… ואז כדי להוסיף "חטא על פשע" לאחר שחזרה הביופסיה המורחבת 10 ימים לאחר הניתוח התברר גם שהבלוטות שלי נגועות זה גם השלב ש"הקפיצו אותי כיתה" כלאחר כבוד לשלב 3 ואני כבר הרבה פחות מגניבה ממה שחשבתי (-: הבדיקה הגנטית לאיתור נשאות בכלל הקפיצה אותי כיתה ושלחו אותי ישר לתואר ראשון (-:

מייד לאחר הניתוח התחלתי בשימור הפוריות שגם לא היה מוצלח כל כך בגלל שאני טריפל נגטיב.

ארבע חודשיים לאחר הביופסיה הראשונית התחלתי בכימו 5 חודשים של תענוג צרוף כמו שאני מכנה אותם (-:

הפסקה חודש להתאוששות ואז 37 הקרנות ובום הכל נגמר מחולה חולה חולה הפכתי בשנייה לבריאה בריאה בריאה אבל אני עוד לא הרגשתי בריאה וזה שיש לי כבר שיער לא מלמד על כלום (-:

שואלים אותי אם זה אירוע מכונן והתשובה על זה קצת מורכבת כי אני כל מה שרציתי בהתחלה זה לחזור ולהיות עידית שהייתי, עידית לפני שנפלו עליה השמיים… לקח לי זמן להבין שאחרי שאתה מסתכל למוות בעיניים תרתי משמע או כמו שאני אוהבת לכנות את זה נותן כיף לאלוהים (-: אתה לא יכול לחזור להיות מה שהיית לפני… אתה לא אותו אדם אני תמיד ידעתי שכולנו פה לזמן קצוב אבל פתאם שמעתי את השעון מתקתק וזה גרם לי להודות גם על מה שהיה בעיניי תמיד ברור מאליו שאני פה…

כיום לאחר הטיפולים אמא לילד מהמם שהבאתי אחרי הטיפולים, מתפוצצת על העולם מביקורת לביקורת.

תוספת מפי ד"ר מורן פרידמן, מומחית לרפואה פנימית וחברת מדעת:

הסיפור של עידית לוקח אותנו דרך כל הבדיקות האפשריות, ובהיגיון. אז מה יש לנו פה?

1. מישוש ידני: בדיקה זו אינה מומלצת כבדיקה שגרתית. מצד שני, כולנו נוגעים בעצמנו ובבני.ות הזוג שלנו באופן שגרתי – במקלחת, במגע מיני ועוד. המגע הזה נהדר, וכאשר אנחנו מבחינים בשינוי – חשוב לפנות לבדיקה – בדיוק כפי שעשתה עידית.
2. ממוגרפיה: זוהי בדיקת הסקר המקובלת היום. החיסרון – זו בדיקה שקשה לקבל ממנה תוצאות ברורות עבור נשים צעירות. לכן ההמלצה היא לבצע ממוגרפיה מגיל 50. במקרה הזה הבדיקה לא בוצעה כבדיקת סקר אלא כבדיקה אבחנתית – יש גוש חשוד ובודקים אותו באופן ספציפי. זה מצב שונה מאוד.
3. אולטרסאונד: בדיקה זו משמשת בעיקר כבדיקה נוספת, וגם היא בוצעה כאן כבדיקה אבחנתית.
4. BRCA: בדיקה זו לא בוצעה, אבל היום היא נמצאת בסל עבור נשים ממוצא אשכנזי. הבדיקה מגלה נוכחות של מוטציה שמוכרת כקשורה למספר סוגי סרטן, בעיקר שד ושחלות. מי שאכן מתגלה כנשאית למוטציה תיבדק באופן שונה מבדיקות הסקר לכלל האוכלוסיה, ויתכן שיומלצו לה צעדים נוספים.

וכמובן, נאחל לעידית (שבהחלט דומה לאנג׳לינה!) שמירה על בריאות טובה.

עידית בס

כיום מתנדבת בעמותה אחת מתשע ואמא לילד מהמם.