יום השמיעה הבינלאומי – סיפורה של הלן טאוסיג
3.3.2021
ד"ר הלן ברוק טאוסיג, ילידת 1898, היתה קרדיולוגית אמריקאית שתרמה רבות למדע. היא גם היתה ילדה כבדת שמיעה בגלל זיהום באוזניה שבו חלתה בילדותה. בבגרותה שמיעתה הידרדרה, ועד סיום לימודיה בבית הספר לרפואה היא הייתה חירשת ונעזרה בקריאת שפתיים ובמכשירי שמיעה.
עובדה זו לא מנעה ממנה להתמחות בתחום הקרדיולוגיה, שבו עסקה שנים רבות. שמה מוכר בזכות ניתוח דֶּלֶף בליילוק-תומס-טאוסיג (Blalock–Thomas–Taussig shunt). בתחילה הניתוח נקרא רק על שמם של המנתח ד"ר אלפרד בליילוק וד"ר הלן טאוסיג, אך השם שונה כדי להכיר בתרומתו של ויוויאן תומס, אדם ממוצא אפריקאי-אמריקאי שתרומתו לפיתוח הניתוח הושמטה שנים רבות.
ד"ר טאוסיג למדה בבית הספר לרפואה "ג'ונס הופקינס", אחד מבתי הספר היחידים לרפואה באותה תקופה שלא רק קיבלו נשים אלא גם העניקו להן תואר בסוף הלימודים. היא סיימה את לימודיה ב-1927 והמשיכה להתמחות בקרדיולוגיה וברפואת ילדים.
בהמשך חקרה ד״ר טאוסיג מחלות לב מולדות, ובעיקר מומי לב כחלוניים (cyanotic heart disease). במקרים אלה התינוקות נולדים עם מבנה לא תקין של הלב וכלי הדם המובילים אליו וממנו, ולכן זורם דם מחלקו הימני של הלב, העני בחמצן, אל צדו השמאלי של הלב ומשם אל כל הגוף. מכיוון שהגוף לא מקבל מספיק חמצן מופיע כיחלון, כלומר העור מקבל גוון כחלחל לא בריא. מצב זה, ללא טיפול, אינו מאפשר חיים, ואכן תינוקות שנולדו עם המומים האלו מתו בינקותם.
מחקרה של ד"ר טאוסיג הוביל אותה למסקנה שמצבם של תינוקות עם מומי לב כחלוניים טוב יותר אם הצינור העורקי (ductus arteriosus) נשאר פתוח. כלי דם זה קיים בעוברים ומחבר את עורק הריאה אל אבי העורקים כדי לצמצם את זרימת הדם לריאות שאינן משמשות לנשימה עדיין, ונסגר זמן קצר לאחר הלידה.
ההבנה שיצירת צינור כזה באופן מלאכותי תשפר את מצבם של תינוקות עם מומי לב כחלוניים הייתה יריית הפתיחה לפיתוחו של דלף בליילוק-תומס-טאוסיג. מי שפיתח את הטכניקה הניתוחית היה ד"ר אלפרד בליילוק, וטכנאי חדר הניתוח ויוויאן תומס שכלל אותה בפועל. הניתוח בוצע לראשונה בשנת 1944 בתינוקת בת 15 חודשים. בימינו שיטה זו עדיין נמצאת בשימוש, אם כי לרוב היא רק חלקו הראשון של תהליך ניתוחי מורכב יותר.
ד"ר טאוסיג המשיכה לטפל בילדים ולחקור את תחום הקרדיולוגיה בילדים, ואף לימדה בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס. היא האישה השנייה שקיבלה מעמד של פרופסור מן המניין באוניברסיטה זו. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היא גם היתה מעורבת באיסור על השימוש בתרופה תלידומיד בארצות הברית לאחר שנשים הרות שהשתמשו בה ילדו תינוקות עם מומים קשים בגפיים.
היום ישנם אמצעים רבים שלא היו זמינים עבור אנשים עם מוגבלות בשמיעה בימיה של ד"ר טאוסיג. אחד מהם הוא שתל קוכליארי, המכונה שתל שבלול – התקן אלקטרוני שקולט צלילים מהסביבה, מתרגם אותם לאותות חשמליים ומעביר אותם אל עצב השמיעה. מכשיר כזה הושתל לראשונה בשנת 1961 באוזנם של מטופלים אמריקאים, ומאז הוא מצוי בשימוש נרחב בעולם כולו. שתל חד ערוצי אושר על ידי ה-FDA ב-1984, שנתיים לפני מותה של ד"ר טאוסיג, וב-1987 אושר שתל רב ערוצי.
האם זה אומר שהכול ורוד? עדיין לא. נכון שמבחינה טכנולוגית לא הגענו לסוף הדרך ושהשתל הקוכליארי ממשיך להתפתח ולהשתפר כל הזמן, אבל מבחינה חברתית יש עוד הרבה לעשות. קבלה של אנשים עם מוגבלות בשמיעה דורשת התאמות ושינויים טכניים וחינוכיים, ויישום שלהם יאפשר להם להשתלב באמת. הרי אפילו כתוביות בסרטים ובתכניות טלוויזיה נעשו נפוצות רק לא מזמן. אבל אפשר להסתכל אחורה על נשים ואנשים כמו ד"ר טאוסיג ולזכור שאנחנו בכיוון הנכון.
אם אתם מרגישים קושי בשמיעה שמופיע בשיחות טלפון או בזום, בזמן צפייה בטלוויזיה, בשיחות עם אנשים אחרים או בעת בהאזנה למוזיקה פנו לרופאי המשפחה. ירידה בשמיעה יכולה להיות מבודדת אבל גם עלולה להיות סימן לבעיה בריאותית, וככל שמתייחסים לשינוי הזה מוקדם יותר כך קל יותר לאבחן את הבעיה ולנסות לפתור אותה, או לפחות להאט את התקדמותה.
יום שמיעה שמח 🙂
