האם טורבינות רוח מסכנות את בריאות התושבים?
טורבינות רוח מייצרות אנרגיה נקייה ומתחדשת, אינן פולטות מזהמים או גזי חממה, והן יעילות מאוד מבחינת תפוקת החשמל. מצד שני, פעילות הטורבינות בסמיכות לבתי מגורים מעלה בקרב התושבים חשש מפני סיכונים בריאותיים, ויוצרת התנגדות להקמתן. האם החששות מוצדקים? האם כדאי לישובים בישראל להקים חוות טורבינות רוח בסמוך ליישוב וליהנות מהכנסה כספית ואנרגיה נקייה גם יחד? התשובה, כרגיל, מורכבת, ועל כך – בנייר העמדה שלפניכם.
טורבינת רוח ענקית מהסוג שנבנה היום, בנויה לספק חשמל למספר רב של תושבים. בארצות פחות צפופות מישראל, מוקמות חוות הטורבינות בפריסה רחבה, כלומר, תוך שמירה על מרחקים גדולים בין טורבינה לטורבינה. באופן זה מנוצלת עוצמת הרוח ביעילות מקסימלית והופכת לחשמל זמין לשימוש. בישראל, אין שטחים פתוחים בכזה גודל, והתוצאה היא שעל מנת להקים חוות טורבינות – נאלצים היזמים "לצופף" את הטורבינות. הקרבה היחסית בין הטורבינות מביאה לכך שפגיעת הרוח בטורבינה אחת גורמת להפחתה בעוצמת הרוח שמגיעה לטורבינה הסמוכה – מה שמוביל להפחתה ביעילות התפוקה של כל טורבינה (ולהפקת פחות חשמל בהשוואה למצב האופטימלי), ובמקביל, גורם גם לרעשים שונים כתוצאה מפגיעת הרוח בטורבינות הצפופות, יחסית.
הרגולציה הקיימת איננה תואמת לנתוני טורבינות הענק הקיימות
בתהליך ההטמעה המקובל של טכנולוגיות תשתית בעולם,נכנסת הרגולציה לתוקף במקביל לכניסת הטכנולוגיות החדשות לשימוש, כך שכאשר מונחת הצעה לפרויקט בתחום, המסגרת החוקית כבר קיימת. בישראל, מיושמת טכנולוגיה חדשה לפעמים במשך חודשים, ובדרך כלל שנים, לפני שהרגולציה המתאימה נכנסת לתוקף, וכך הדבר גם לגבי טורבינות הרוח. הודות לחומרים חדשניים וחזקים, ניתן היום להקים טורבינות רוח גבוהות וגדולות יותר ויותר, המאפשרות ניצול מקסימלי של אנרגית הרוח. אלא שהרגולציה בישראל מפגרת מאחור:
בתוכנית המתאר הארצית לטורבינות רוח, שהוכנה לפני כעשור, הוגדרו טורבינות רוח בגובה 18 עד 40 מטר כ"בינוניות", בעוד שטורבינות שגובהן מעל 40 מטר הוגדרו כ"גדולות"[1]. הנחיות תכנון אלה, שהתאימו בקושי לטורבינות שהיו בחזית הטכנולוגיה לפני עשור או שניים, ושגובהן היה 70 עד 100 מטר, שימשו כבסיס לרגולציה שאמורה להבטיח את בריאות הציבור, ומרחקי הביטחון בין הטורבינות לבתי התושבים נקבעו על סמך מידע מבוסס מהניסיון ברחבי העולם, כך, שלא ייווצר מטרד רעש או מטרד אחר לתושבים הגרים בסמוך לחוות הטורבינות (ראו צילום מצורף מתוכנית המתאר):
אלא שבישראל בונים בשנים האחרונות טורבינות גדולות פי כמה – טורבינות ענק שגובהן כ-200 מטר (מבסיס העמוד ועד קצה הלהב העליון). הסיבה לכך היא שהטכנולוגיה בעולם מתקדמת במהירות, וליזמים לא כדאי לבנות טורבינות "גדולות" על פי הסטנדרטים שהיו מקובלים לפני כעשור. יתרה מכך. רצונם של היזמים להקים טורבינות יעילות ומשתלמות יותר, עולה בקנה אחד לא רק עם התועלת הכלכלית של הפרוייקט, אלא מתאים גם לתועלת הסביבתית של הפקת חשמל "נקי" – החשובה לכלל אזרחי ישראל.
ההנחיות למניעת נזק בריאותי לא עודכנו בהתאם להתקדמות הטכנולוגיה
הנחיות משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה למניעת נזק בריאותי כתוצאה מפעילות טורבינות רוח, מגדירות מרחק מינימום בין כל טורבינה לבין בתי תושבים או שימושי קרקע רגישים אחרים, כגון: גני ילדים, מרפאות וכד'.
על פי ההנחיות, הוגדר מרחק ביטחון של 500 מטר בין הטורבינה לבין בית מגורים, שבמסגרתו יש לבצע בדיקת ריצוד ורעש בתדר נמוך. בנוסף, נקבע כי במרחק של 500 עד 1000 מטר, נדרש היזם להוכיח באמצעות סימולציות ומדידות כי לא צפויים מטרדי רעש (נשמע ושאינו נשמע) בבתים הקרובים לטורבינות הרוח (בטווח זה לא נדרשת בדיקת ריצוד). העניין הוא, שהנחיות אלה היו רלוונטיות לגבי טורבינות קטנות בהרבה מאלה שמוקמות היום בישראל, אולם לא עודכנו בהתאם להתקדמות הטכנולוגיה. [2,3].
מכיוון שהטורבינות המותקנות היום גבוהות פי 5 בערך, ושטח הסיבוב של הלהבים גדול פי 25, בהשוואה לטורבינות שהיוו בסיס לרגולציה הקיימת, אין ספק שהשפעות סביבתיות כמו רעש צפויות להיות גדולות יותר, ויש לתכנן מרחק ביטחון גדול יותר, בהתאמה.
ואכן, בעולם קיים כבר ניסיון בתחום ויש גם רגולציה מתאימה [2,4], אלא שמדינת ישראל היא מדינה צפופה מאוד, בהשוואה לעולם, ועל כן, כאשר קיים שוני מהותי בין המאפיינים בישראל למאפיינים המקובלים בעולם, נהוג להשתמש בתקנים הבינלאומיים כערך מינימום נדרש ברגולציה הישראלית, ולא פחות מכך.
בפועל, עדכנו משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה את ההנחיות רק בשנת 2020, וקבעו מרחק ביטחון של 2 ק"מ (במקום ק"מ אחד). אלא שעד אז אושרו להקמה בישראל כמה וכמה חוות של טורבינות רוח [5,6] – שחלקן קרובות מדי לבתי התושבים.
מצב זה התאפשר כיוון שהנחיות המשרדים האחראיים על הנושא (משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה) התעכבו וניתנו באיחור רב, בעוד שהטכנולוגיה רצה קדימה במהירות. במספר דיונים בוועדות תכנון שונות בהן השתתפנו, היו קריאות רבות מגורמי מקצוע שונים למשרד הבריאות ולמשרד להגנת הסביבה לעדכן לאלתר את הנחיות המרחק להבטחת בריאות התושבים. ד"ר חגית אולנובסקי (PhD), מכותבי נייר זה, סברה כי אין לאשר חוות טורבינות רוח חדשות טרם קבלת הנחיות ממשרדי הממשלה, אולם עמדה זו לא התקבלה, לצערנו.
וכך, מוקמות היום בצפון הארץ כמה חוות טורבינות רוח שגובהן עד 200 מטר, בהתאם להנחיות שהיו רלוונטיות לטורבינות קטנות, משמעותית.
כיצד עלולות הטורבינות לפגוע בבריאות התושבים?
מחקרים מדעיים שנערכו בעשור האחרון הציעו מספר מנגנונים הקשורים לתת רעש (אינפראסאונד, רעש בתחום תדרים שנמוך מהתחום הנשמע לאדם), ו/או לרעידות (ויברציות) שעלולה לגרום פעילות הטורבינות [7].
לפני כ-5 שנים הוצע מנגנון שדומה במהותו ל"מחלת ים", אולם מודל זה לא נתמך במחקרים נוספים. בישראל, חוות הרוח במעלה גלבוע (טורבינות בגובה 70 מטר) יוצרת מטרד "רעש נשמע" קל בחלק מהבתים בישוב מירב, המרוחק יותר מקילומטר מהטורבינה הקרובה ביותר [8]. על פי חישובי המתכננים, מטרד רעש כזה לא היה אמור להתרחש, אבל הסברה בדיונים בין גורמי מקצוע שעסקו בנושא היא שהקרבה בין הטורבינות יוצרת הפרעות שהופכות לרעש נשמע, כאשר הטופוגרפיה שבין החווה ובין היישוב מגבירה את העברת הרעש. מקרה זה מדגים את המגבלות הקיימות בהנחיות, שאינן לוקחות בחשבון את המאפיינים הייחודיים לישראל.
בשנת 2018 עדכן ארגון הבריאות העולמי את מדריך הרעש הסביבתי של אזור אירופה (שאליו שייכת גם ישראל), וקבע כי רעש הנגרם מטורבינות רוח הוא רעש מטריד שיש להפחית את עוצמתו ככל הניתן. עם זאת, מציין המדריך, שההוכחות המדעיות לכך שרעש הטורבינות מטריד עד כדי פגיעה בבריאות התושבים הסמוכים – חלשות, בהשוואה לרעשים סביבתיים אחרים.
קיימת הסכמה בינלאומית על כך שלא קיים "סינדרום טורבינות רוח" ולא נגרמת פגיעה משמעותית בבריאות כתוצאה מהפעלת טורבינות הרוח, וכי לכל היותר נגרם כתוצאה מהן מטרד, שיכול להביא לתשישות, חוסר שינה, עייפות, בלבול, כאב ראש, קשיי ריכוז וכד', אצל חלק קטן מהתושבים הגרים בסמוך לאתר. עוד מוסכם, כי ההימצאות בסמוך לטורבינות רוח, אף לאורך זמן, אינה מעלה את הסיכון להתפתחות סרטן, סוכרת, השמנת יתר קיצונית, או מחלה חמורה כלשהי [7].
אז מה בעצם הבעיה עם טורבינות הרוח?
הבעיה העיקרית היא שהתושבים מפחדים מהן, ומבעיות הבריאות העלולות להיות קשורות בהן. האינטרנט מלא "מחקרים" המצביעים על פגיעה אפשרית בבריאות עקב הסמיכות לטורבינות רוח. שלא במפתיע, ככל שה"מחקר" נעשה רחוק יותר מהאקדמיה ומהממשל, כך הוא צפוי להצביע על בעיות בריאות חמורות יותר.
כל חיפוש בגוגל מעלה עוד ועוד בעיות בריאותיות שקשורות לכאורה לטורבינות. כתוצאה מכך, קיימת עלייה ברמת החרדה (סטרס, עקה) בקרב חלק מהתושבים, כאשר עצם העקה גורמת להרעה בבריאות.
מנגנון זה נקרא "אפקט המצופה" או אפקט נוצבו (הפוך מ-פלצבו), ולפיו, כשמישהו מצפה לבעיות בריאות בשל חשיפה למפגע סביבתי (ולאו דווקא טורבינות רוח), הוא עלול לחוש בבעיות הללו כשיראה את טורבינות הרוח מול ביתו. ומכאן, שגם במצב שבו לא מגיע אל הבית רעש מהטורבינות באף אחד מתחומי התדרים – די במראה הטורבינות כדי להכניס חלק מבני האדם לחרדה, וחרדה זו תוביל לפגיעה בבריאות של חלק מהם [9].
נדגיש כי אפקט הנוצבו הוא מנגנון טבעי, שקורה אצל אנשים בריאים בגופם ובנפשם, ולא קשור בהכרח למפגעים סביבתיים. לדוגמה, משבר הקורונה ואבדן הפרנסה הגבירו מאוד את רמת החרדה אצל מי שאיבדו את פרנסתם, וחלק מהם סובלים בשל כך מבעיות בריאות. דוגמה נוספת חווינו בעת הפעלת אסדת לויתן לפני כשנה. למרות שכל תחנות הניטור הראו שאין כל חריגה בערכי המזהמים באוויר, תושבים רבים התלוננו על כאבי ראש, טשטוש, צריבה בעיניים, גרד בגוף והתקפי קוצר נשימה. התלונות החלו כמה ימים לפני תחילת הפעלתה של האסדה! כלומר, בוודאות לא היה אז שום שינוי באיכות האוויר, ולמרות זאת נרשמה עלייה מובהקת בתלונות על בעיות בריאות באותם ימים. בנוסף, עצם התלונות על התופעות הללו, ברשתות החברתיות ובתקשורת המקומית ואף בשיח בין שכנים, מגבירה את החרדה בקרב תושבי האזור, ומעצימה את האפקט [10].
הסיכוי לבעיות בריאות יורד ככל שהתושבים מרוויחים מהפעלת הטורבינות
חשוב להבהיר כי איננו טוענים שכל בעיות הבריאות הקשורות לטורבינות רוח נובעות אך ורק מפחד וחרדה. בהחלט יתכנו מנגנונים פיזיים ואחרים. אבל, לחרדה ולפחד יש השפעה לא זניחה על רמות התחלואה של התושבים.
באופן לא מפתיע, מצאו מחקרים רבים שאם מי מהתושבים מרוויח מהפעלת הטורבינות (משכיר את הקרקע או שותף להקמה או להפעלת הטורבינה) – הסיכוי שיסבול מבעיות בריאות הוא נמוך ביותר. כמו כן, אם התושבים שותפים בבחירת מיקום הקמת הטורבינות, יורד הסיכון לבעיות בריאות. לחלופין, אם התושב לא מרוויח דבר מהפעלת הטורבינות או לא שותף לתכנון מיקומי הטורבינות – גדל הסיכוי שיסבול מבעיות בריאות אמיתיות, שאינן מומצאות. מחקרים חדשים מצאו כי שיתוף התושבים בתכנון חוות הטורבינות, כקהילה מגובשת, תורם להפחתת התחלואה הקשורה להקמת הטורבינות, ואילו כאשר נמנעים משיתוף התושבים או חלק מהקהילה בתהליכי התכנון – מגדילים את הסיכון להופעת תחלואה כמפורט לעיל [7].
אז איך אפשר להקים טורבינות רוח בישראל באופן שבו לא תיפגע בריאותו של אף תושב?
התשובה לשאלה מאוד מורכבת וכלל לא בטוח שהיא ניתנת ליישום. יש רק מקומות מעטים מאוד בישראל שבהם נושבת רוח המצדיקה הקמת טורבינות מלכתחילה [11], וכיוון שישראל היא מדינה צפופה במיוחד, אין הרבה מקומות כאלה שאינם סמוכים ליישובים. זאת ועוד. כיוון שאין כדאיות כלכלית בהקמת טורבינה אחת או שתיים, אלא אך ורק בהקמת חוות טורבינות – קשה עד בלתי אפשרי להגיע למצב שבו אף טורבינות לא תהיה קרובה מדי לבתי תושבים. ויחד עם זאת, ברוב המקרים, הפחתה של טורבינה אחת או שתיים (כבר בשלב התכנון, לא לאחר ההקמה) – יכולה להגדיל מאוד את הסיכוי שלא ייגרם מטרד לבריאות התושבים.
בשורה התחתונה
סחרחורת, בחילה, מיגרנות, הפרעות שינה וסטרס – כל התופעות הבריאותיות השליליות הללו עלולות להתרחש אצל חלק קטן מהתושבים, לאחר הקמת חוות טורבינות רוח בסמוך למקום מגוריהם, בין שהתופעות יתרחשו כתוצאה מהשפעה ישירה (למשל, עקב רעש מדיד), ובין שהן יתרחשו עקב החשש ואפקט הנוצבו הנלווה אליו. זה לא נעים, בעיקר כאשר אנשים בוחרים לגור בקיבוץ או במושב על מנת ליהנות מהנוף הפתוח ומהשקט. אבל יחד עם זאת יש לזכור כי מנגנון הנוצבו ("אפקט המצופה") הוא מנגנון טבעי ונורמלי, בדיוק כמו אפקט הפלצבו, וכי יש להתחשב בו כאשר מבצעים פעולות בעלות השפעה על בריאות הציבור. מכל מקום, חשוב לחזור ולהדגיש שטורבינות רוח לא יגרמו לסרטן או למחלות קשות אחרות!
להבא, כאשר נדרשות הרשויות לאשר פרויקטים של חוות טורבינות להפקת חשמל, חשוב לנקוט בפעולות הבאות:
- יש לעדכן את ההנחיות, תוכניות המתאר והתקנים התכנוניים והטכנולוגיים, תוך התאמה לטכנולוגיות המקובלות כיום ותוך בחינה של הטכנולוגיות העתידיות בתחום.
- יש לשמור על שקיפות ועל שיתוף הציבור בתהליך כולו, גם בראייה הארצית וגם עבור כל פרויקט. זאת, לצד הסברה מקיפה על התועלות ועל פוטנציאל הנזקים, הבריאותיים והסביבתיים כאחד, על ידי היזמים ובשיתוף משרדי הממשלה האחראים. ככל שהמידע שיועבר יהיה בהיר ומפורט יותר, כך יהיה פחות מקום להפחדה חסרת-ביסוס שעלולה לגרום לתחלואה כתוצאה מהמתח הנפשי.
- יש לשמור על תכנון מחמיר ולא מקל, על בסיס עקרון הזהירות המונעת, ומתוך הסתכלות על בריאות התושבים באזור המיועד.
- יש לנהל מעקב לאורך זמן תוך הפנמת לקחים מפרוייקטים קיימים לפרוייקטים עתידיים.
אנו קוראים לקידום תקינה מודרנית בכל הנוגע לטורבינות רוח, לעדכון תוכניות המתאר ולשיתוף פעולה בין רשויות המדינה, היזמים והקבלנים, התושבים, וכמובן התקשורת הארצית והמקומית – למען עתיד טוב, נקי ובריא יותר למען כולנו.
נכתב על ידי:
ד״ר אורי לרנר (PhD), מנהל מקצועי, עמותת מדעת
ד״ר חגית אולנובסקי (PhD), מומחית לסיכוני בריאות וסביבה, SP-Interface וחברת עמותת מדעת
מקורות
[3] http://israwea.org.il/images/public_doc/health%20mins%20req.pdf
[4] http://old.magazine.isees.org.il/ArticlePage.aspx?ArticleId=783
[7] https://rivm.openrepository.com/bitstream/handle/10029/624452/2020-0150.pdf?sequence=1&isAllowed=y
[9] https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0013935120312573
[10] https://science.sciencemag.org/content/358/6359/44.full